בכרך זה – הראשון בסדרת מחזותיו המקובצים של חנוך לוין – מובאים המחזות שכתב בשנים 1974-1969: 'סולומון גריפּ'; 'חפץ'; 'יעקבי ולַידנטל'; 'נעורי ורדה'לה'; 'שיץ'. אלה מחזותיו הראשונים של לוין, לאחר הקאבארטים הסאטיריים שקובצו בספר 'מה איכפת לציפור' – מחזות שפתחו עידן חדש בתיאטרון הישראלי והעמידו את חנוך לוין כ"מוסד" בפני עצמו.

'חפץ' היה המחזה הראשון של לוין (אחרי הקברטים הסאטיריים ו'סולומון גריפ') שהביא לפריצתו לתודעת הקהל כמחזאי גדול.

במחזותיו חוקק לוין עולם מיוחד: הוא הפשיט מן הקיום האנושי מרכיבים בסיסיים, והרכיב מהם עולם חדש, בעל עקרונות אכזריים בבהירותם ומפותחים באופן מסקני ונועז. בעולם זה נובר לוין שוב-ושוב כבמשימה של מיפוי, ובמרכזו עומד רצונו של האדם לאַשש את משמעות קיומו, לגונן על תדמיותיו בעיני הזולת, להידחק אל מקומו הרצוי על חשבונם של כל האחרים, ואף לשלם כל מחיר כדי לשמר בדל-חלום, אפילו מחוּסר סיכוי.

הקיום האנושי בנוי על "חוק כלים שלובים": מה שמושג במקום אחד, מושג במחיר חֶסֶר במקום אחר: אין כבוד בלי השפלה; אין כוח בלי חולשה; אין עונג בלי סבל. החיים הם משחק כוחות אנוכי של חטוֹף ככל יכולתך, שבו מה שמרוויח האחד הוא על חשבונו של האחר, וההייררכיה, לרוב, יחסית ומתנדנדת.

בתוך הפגנת התדמיות, ברגע כלשהו של "הארה", יודעת הדמות הלווינית גם את האמת על חייה, אבל גיבוריו של לוין – חולמים, נואשים ונהנתנים בכל מחיר – אינם מוותרים לעולם, וגם על עברי פי-פחת יזַקקו שארית עונג מחרפּה, וחלום מייסורים.

זהו הראשון בין ארבעה כרכים של מחזותיו של חנוך לוין שראו אור בספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד בין השנים 1991-1988. אליהם הצטרפו בשנות התשעים שני כרכים נוספים, בשיתוף עם ספרי תל-אביב. חטיבה זו מהווה את ששת הכרכים הראשונים של מהדורת כל כתבי חנוך לוין, הכוללת מחזות נוספים, פרוזה, מערכונים, פזמונים ושירים.

הספר ראה אור לראשונה ב-1988 ונדפס מחדש במהדורת כל כתבי חנוך לוין ב-1999.