שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים

    נולד אל הים: על היחסים שבין גיבור למספר

    אבירמה גולן



    פרופסור אלי ענבר, אליקו בפי אמו, נולד אצלי ביום קיץ אחד לפני כארבע שנים. כתב-היד של 'העורבים' עדיין היה מונח בתחתית הערימה על שולחנו של העורך, מנחם פרי, וכדי לא להשתגע התחלתי לקשקש במחשב פתיחה לרומאן חדש שהתנגנה לי בראש.

       
    שתי פתיחות בלתי קשורות רדפו זו אחר זו במחשבתי: באחת – גבר-שבגברים שוכב במיטה ומנסה להבין מה קרה לו בחייו לאחר שעזבה אותו בת זוגו האחרונה, ובשנייה – ילדה קטנה נוסעת ברכבת אל סבתהּ בצפון יוון. לכל פתיחה, כמו לכל עשב ועשב, היה ניגון משלה.

       
    חודשים אחדים נשכחה הילדה הקטנה, והתגלגלו-לאחור חיי הגבר השוכב. כשקם סוף-סוף מן המיטה, מאיזה דיכאון קל ומעין אוזלת-יד גברית עצלה, חל בו לפתע שינוי דרמטי והוא שינה את מגדרו. הוא עמד במקלחת וגילה בהשתאות שאיבריו הגבריים נעלמים ובמקומם מופיעים איברי אשה. הודעתי לעוזי שביט, המו"ל, שהתחלתי לכתוב רומאן חדש. אפילו שם נתתי לו: 'חילופי עונות'. כי בחורף יהיה הגיבור, אלי שמו, גבר ובקיץ יהיה אשה.

       
    ואז החל פרי לעבוד על 'העורבים', ואני נסחפתי אל התהליך המסחרר של העריכה, שבו הוא מרים כל אבן ובודק אותה מחדש ושואל שאלות מפורטות, כאילו הוא זה שנולד מתוך הטקסט ולא אני או הגיבורות שלי, ואילו אני נאלצת להיזכר מה רציתי בדיוק, ולחדד, ולוותר פה-ושם על איזה סלסול, ושוב-ושוב קוראת בעונג את ההגהות. לבסוף נפרשו הפסקאות על העמודים המודפסים והנקיים כערוגות מנוכשות, עדורות היטב ומתוחחות, ונשכח הגבר שמינו מתחלף, ונעלמה לחלוטין הילדה הקטנה.

       
    כששככה ההתרגשות סביב 'העורבים', חזרתי אל הפתיחה והעלילה שהחלה להתגלגל, והתחלתי למחוק. מחקתי ומחקתי, עד שנשארה רק הפתיחה. גבר שוכב. למה הוא שוכב? מה קרה לו? מה מכריח אותו לעצום את עיניו? ומה בתוך העיוורון הכפוי הזה בכל-זאת מתרחש ופוקח את הכרתו, או לפחות מדריך את הקוראים להבין מה קרה לו?

       
    עדיין לא ידעתי מה, אבל כבר התחילו להזדמזם בי שיחות הפרידה שלו מתיקי, חברתו האחרונה, וכבר התחילו להתבהר לי יחסיהם המפותלים. שני אנשים רוצים מאוד לאהוב, כל אחד בדרכו, ואיך-שהוא, כשהם ביחד, הם בעיקר מתקוטטים ולא-מרוצים.

       
    אלי ותיקי נכתבו בקלות רבה, ועדיין לא היה ברור לי מה קרה לו, לגבר הזה, ומה הסיפור של חייו. בוקר אחד, באמצע נסיעה בכביש המהיר, תקפה אותי בהלה. הרגשתי כמעט בכל הגוף את האפשרות המפחידה של תאונה. עניין של שבריר שנייה, ידעתי, והנוחות החמימה במכונית המוגנת תהפוך לשבר נורא. ההתנגשות התממשה בדמיוני בעזות רבה. שמעתי את הרעש, את הצפירות, התכווצתי מאימת הכאב. וכשהגעתי הביתה כתבתי על התאונה שכפתה על אלי לעצור ולהתבונן בחייו.

       
    וכך, יום אחר יום, במשך ארבע שנים, נפתחו בפני חייו של אלי ענבר. כל מה שהיה עלי לעשות הוא להיות קשובה. לפעמים כתבתי פרק שלם שהתגלגל בכיוון מסוים, ובאבחת הכרה, אף-על-פי שהפרק כבר הושלם, הבנתי שלא כך קרו הדברים. יכולתי להשתתף בישיבה, לנסוע במכונית, לצפות בסרט, לכתוב מאמר – ולפתע כאילו בא מישהו ונקש באצבע קטנה על ראשי: הי, זה לא ככה. זה לא ככה. תקשיבי טוב, זה מה שהיה. וצריך למחוק הכל ולכתוב מהתחלה.

       
    לאחר שנתיים של כתיבה כבר לא היה די בהתגלגלות העצמאית, וביקשתי להתוות לאיש הזה דרך. מה הוא חושב לעצמו? שהוא יקבע כאן הכל? מה זה שהוא רץ ככה בלי הדרכה? התחלתי לנהל רשימות מפורטות: תאריכי לידה של הגיבורים, תיאוריהם הפיזיים, מסלולי לימודים, שמות חברים וקרובים וכתובות מגורים, כולל תיאור מדוקדק של הבית והגינה.

       
    אז גם חתכתי את הספר לשישה פרקים, לפי ימי השבוע. ימים ארוכים ישבתי בארכיון של העיתון ובדקתי מה היה בשבוע ההוא, ומה בשבוע שבו אלי נולד, ומה בכל הימים שציינתי עד אז בשלושת הפרקים הראשונים שנכתבו. בבלי דעת בחרתי בדצמבר 99'. רק לאחר מעשה נוכחתי שקבעתי את העלילה בימים האחרונים של המילניום הקודם, ערב ה"באג אלפיים" שכולנו חששנו מפניו, והמועד שכל הידעונים והמכשפות ניבאו שיתרחש בו אסון. 

      
    מניין הוא בא, אלי ענבר, שאלתי את עצמי, מי בדיוק ההורים שלו שרק התחלתי לאזכר אותם? בניתי לו עץ משפחה: אלי ענבר, אחותו תמר, ילדיו נגה ואיתמר, אביו ד"ר יעקב ענבר (לשעבר אימבר), הורי אביו שכבר מתו, אמו.

       
    אמו של אלי. מה שמה? ידעתי ששמה גרַסיה, ואילו נשארה ביוון היו קוראים לה ביוונית חאריס. היווניוּת שלה היתה הדבר הכי חזק שידעתי עליה. אולי מפני שבשנים האחרונות אני מגיעה הרבה ליוון, ולומדת יוונית, והתאהבתי נואשות בשפה ובמוזיקה ובאנשים ובמשהו בסיפור היווני שכל-כך דומה לסיפור שלנו, עם הפערים העצומים שבין מגלומניה היסטורית-לאומית להלקאה עצמית מופרזת ומלודרמטית קמעא.

       
    עם דמותה של גרַסיה חזרה אלי הפתיחה הנשכחת ההיא, של הילדה הקטנה שנוסעת ברכבת. ובאותו קיץ נסעתי שוב ליוון, והגעתי לאי צפוני בשם סקיאתוס, ובחלון הראווה של חנות אחת מצאתי אותה פתאום: ילדה מצוירת על קרש שנפלט מן הים, בצבעים עזים ותמימים, בשמלה ורודה מעוטרת תחרה וסרט בשיער, אוחזת בידו של ילד קטן ממנה, לבוש בגדי מלח.

       
    חזרתי הביתה עם הציור הנאיבי, והתחלתי לחפש מישהו שיוכל לספר לי על החיים בצפון יוון בתחילת המאה. חברה סיפרה לי על אמא של חברה שלה, שנולדה בעיר צפונית בשם קומוטיני ועלתה לא"י בשנת 1935. בהיסוס רב טילפנתי אליה ושאלתי אם היא מוכנה לספר לי על ילדותה. האשה הנפלאה, עדה ורד שמה, הסכימה. במשך שבועות אחדים ישבתי ושמעתי ממנה סיפורי ילדות, רשמתי ורשמתי ומילאתי מחברת בפרטי חיים של יום-יום, והלכתי שבי אחרי הסיפור שלה, עד שכמעט נשכח ממני הסיפור של אלי ענבר.

       
    אבל לאט-לאט, פסקה אחר פסקה, שבתי אליו, ולא ידעתי מה אעשה במחברת המלאה. עברו כבר כמעט ארבע שנים מתחילת הכתיבה. צחצחתי וליטשתי את ארבעת הפרקים הראשונים שוב ושוב. והילדה היווניה עמדה בצד וחיכתה. ובינתיים, לתדהמתי הגמורה, הלכה ותפסה נפח גרַסיה, אמו של אלי, ובסוף הפרק הרביעי כבר עמדה שם, כולה חיים וצבע וצחוק ובכי עצמאיים משלה. לא נותר לי אלא לעמוד שם, לצדו של אלי (שאמו קראה לו אליקו, עם הדגשה רכה על ההברה השנייה), ולאהוב אותה. וכך נכתב גם הפרק החמישי. שלוש וחצי שנים לאחר שהופיע הגיבור שלי כשהוא שוכב במיטה ולא יודע מה קרה לו, נשלמו חמשת הפרקים, וידעתי שצריך עכשיו להגיע לפרק השישי.

       
    במשך חצי שנה כמעט עצרתי. ידעתי ולא ידעתי מה יקרה שם, ובכל מאודי רציתי שלא יקרה מה שבאמת קרה. רציתי שכאשר אלי יתעורר, יהיה סדר חדש בחייו הישנים, והוא ידע לחיות עם מה שהיה. אבל אלי רצה אחרת, ויותר מזה, אמו רצתה אחרת. ולאחר חצי שנה ישבתי יום אחד, בשש בבוקר, במפרץ שקט כל-כך עד שנשמעה בו חבטת עלה שנפל למים, וידעתי מה ייכתב בפרק האחרון, והתרגשתי מאוד, אבל יותר מזה התפלאתי פליאה גדולה. איך יכול להיות. והרי לא זה מה שתכננתי יפה כל-כך מלכתחילה. שוב סיפר הסיפור את עצמו.

       
    הפרק השישי כתב את עצמו בקצב של עגלה ושני סוסים שפעמונים קשורים לצוואריהם ורגליהם טופפות קליק-קלאק על המדרכה. לא אני העגלון, לא אני הסוס, לא אני העגלה. הם התקדמו להם בקצב משלהם, ואני צפיתי בהם מן הצד.

       
    אין ברירה, חשבתי. צריך לקרוא את כל הספר לאחור ולתקן בו את הקטעים שסותרים את מה שקורה בפרק האחרון, ולפזר רמזים שיובילו את הקורא אל הסוף באופן סביר. קראתי, בדקתי, ונדהמתי: הכל היה שם מלכתחילה. הכל הוביל מאליו אל הסוף שאירע לבסוף. כמו מאחורי גבי, ובלי לשאול אותי בכלל, טווה הסיפור את עצמו אל סופו הרצוי לו.

       
    צחקתי על עצמי צחוק גדול: כה התחכמתי בסיפור שלי על הפרופסור לספרות אלי ענבר, שיודע הכל על תבניות ספרותיות ועל הפערים בין מספר לגיבור, ועל חייו אינו יודע דבר – והנה אני, המספרת, מובלת באף על-ידי אלי ואמו, בעיקר על-ידי אמו, ואין לי שום שליטה עליהם.

       
    כי בסופו של דבר, כך אני מאמינה בכל לבי, הסופר הוא כלי. הגיבורים משתמשים בו ובמלים שהוא בוחר כדי לספר את עצמם וליצור לעצמם חיים מלאים. וכל שנותר לי, בסוף התהליך, הוא להתבונן בהתרגשות באליקו המתעורר, ולשמוח שלפחות, כפי שרציתי כל-כך, הוא לא בא מן הים אלא מאמו ומאביו, מעל האדמה הזאת כאן, ולא פחות חשוב מזה – ערני ופקוח עיניים סוף-סוף, הוא הולך אל הים.



    פורסם ב-3.3.08

    'סימני חיים' מאת אבירמה גולן

     



    חיפוש טורים 





    רשימת הטורים הקודמים:

    הסיפורים שמאחורי 'סיפורי תל-אביב'
    יהודית קציר
    לתקן את החמצת האהבה: מ'אקלים הבית' עד 'זה הילד שלנו'
    אלון אלטרס
    הצמתים בחיי והספרות הרוסית
    רנה ליטוין
    הפטיש והסדן: על 'מות הזקן' מאת א.ב. יהושע
    עמוס עוז
    אומן הסבך
    ארי דה לוקה
    מבקרי השירה הלכו לים
    מנחם פרי
    הספר: התבוננות בתצלום של אבלארדו מורל
    דרור בורשטיין
    דולי שבה אל העמדה
    ג'ודי טל
    הספריות שלי  וידויו של ביבליופיל
    דורית אבוש

    מראובן פיינשמקר לאנה או – על כוחן של מלים
    אריאל להמן

    למה כתבתי את 'דולי סיטי'
    אורלי קסטל-בלום
    פרלמוטר, אבות, הלית
    מנחם פרי
    על ההר שבין השיר לכותבו ולקוראיו
    מרדכי גלדמן
    כאילו ספרות
    מנחם פרי
    הגסויות של אולגה: על תרגום הכותרת של 'ימי הנטישה'
    מרים שוסטרמן
    אני ונסרין ואולגה: הרהורים בעקבות 'ימי הנטישה'
    ג'ודי טל
    האם אולגה פמיניסטית? אלנה פרנטה על גיבורת 'ימי הנטישה'
    אלון אלטרס
    סופר ועורך, או מחרטה במקום מתקן
    אברהם ב. יהושע
    מה הם עושים שם מול הטקסט?
    מנחם פרי
    כל הטורים האישיים >>>
    מחוץ לספרות:
    על החוק להגנת תרבות הקריאה
    מנחם פרי ותמר פלג
    ההיה, או חלמתי חלום
    מנחם פרי

    למשלוח תגובות הקליקו כאןנשמח לפרסם כל תגובה עניינית ובטעם טוב, בהתאם לשיקול דעתנו.

    שרי: לאבירמה: ואם "הסופר הוא כלי" אז סופרת כמותך הוא כלי בדולח וקריסטל לשמור את יהלומי המילים שלך. תודה.

    לאה: הספר מלהיב, מעניין ומרתק. העלילה מתפתחת בדרך מקורית ומיוחדת. התלהבתי מהשפה הרהוטה ומן ההומור העדין. אהבתי מאוד את האמא. רק טעות קטנטנה מצאתי – בעמ' 203 כתוב : "גרבי-צמר מגולגלות"...  אבל לא נורא...  מצפה לספר הבא.

    תגובת הספריה החדשה: תודה על ההערה, את צודקת, והטעות תתוקן במהדורה הבאה.

     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה