שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים

    ביקורת בורחת מספר, או: על חשיבותם של הפרטים ה"מיותרים", או: בשבח ה"ספוילֶרים"

    מנחם פרי


    הביקורות הנלהבות על ספרו של דויד גרוסמן 'אשה בורחת מבשורה' הזכירו למנחם פרי את שיטת הקריאה של אמא שלו. דבריו בנוגע לציפיות שלו מביקורת ספרות מאפשרים להבין גם את פשר הספוילרים שהיו נהוגים בטקסטים האחוריים של ספרי הספריה החדשה.


    לעומת התחלות מאכזבות, יש לאין-ערוך יותר סופים מאכזבים, מתפוגגים. לא מעט ספרים בעלי פתיחה מבריקה קוֹרסים לקראת הסיום. סופיהם של ספרים, "השורה האחרונה" שלהם, מלמדים עליהם יותר מן ההתחלות. לכן אני חושב שאמא שלי, בנערותי, גילתה ניסיון חיים לא מבוטל בשיטה שלה לקרוא ספרים. היא היתה מנצלת רגע שבו הנחתי מידי ספר שהייתי שקוע בקריאתו, משתלטת עליו ופותחת אותו בעמוד מקרי, בערך בשליש האחרון של הספר, ואז היתה קוראת עד לעמוד האחרון, עד לסוף, ורק אם הספר עמד במבחן החמור של "אפקט הסיום" ונמצא ראוי בעיניה, היתה ממתינה לתורה וחוזרת וקוראת את הספר בשקיקה מן העמוד הראשון ועד לאחרון. כך גם יכלה לראות, כבר בקריאה ראשונה, איך מכין הספר את הקוראים, למן ההתחלה, לקראת מה שיש לו לסַפֵּר בהמשך, דבר שנעלם מעיניהם בקריאה הראשונה.

       
    היא לא נזקקה להמלצות של עיתונים כדי לדעת מה לקרוא. ממילא לא היו אז בנמצא "ביקורות" מסוג יומני-הקריאה הנפוצים היום בעיתונות. ואילו היו, הן היו מצחיקות אותה. קריאתה שלה היתה חריפה יותר וקשובה יותר, אף שהיא לא היתה אשה מלומדת. היא היתה בסך-הכל תופרת, ואולי לכן גם היתה רגישה לתפרים גסים מדי ולהטלאות. השיטה שלה בקריאת ספרים עזרה לה להפליא לא לבזבז את זמנה המוגבל על ספרים חלשים. כאשה חשדנית ודאי היתה מתעלמת מהמלצות של זבנים, אילו היו בבנימינה של אותם ימים מוכרות-סופרים, או בכלל חנויות-ספרים. אין לי ספק שהיתה מבינה מיד שמשלמים להן כדי להמליץ דווקא על ספר מסוים, ממש כשם שאילו אכלה במסעדות היתה בטוחה שאסור לסמוך על המלצות מלצרים, שבלי ספק מנסים לפתות אותה להזמין מנה גרועה שנשארה למעצֵבה במטבח.

       
    בשיטת הקריאה שלה היא אירגנה לעצמה ספוילֶר – מבלי שהמלה הזאת יכלה להיות בימים ההם באוצר-המלים שלה;  מבלי שתהיה אחיזה בעולמה לעצם המושג רווּי-האימה הזה, הנזרק מפיותיהם של קוראים החרדים מפני כל מה שיפריע להם לצרוך את הספר כפַאסט-פוּד ולדהור בו על-גבי קוויה הגסים של "העלילה".

       
    הספוילר שלה היה, בבלי-דעת, במובניה האחרים של המלה: "אבזר בצורת כנף קטנה, המותקן לרוחב חלקו האחורי של הרכב ומיועד לשפר את אחיזתו בכביש"; "הֶתקן על כנף המטוס, שמאט את תנועתו". כך היטיבה את אחיזתה בספר ויכלה להאט ולהשתהות על דמויות ופרטים בהסתכלות מקרוב. היא לא הכירה את אמירתו המפורסמת של ורבורג, ש"אלוהים בפרטים", אבל ידעה שחוויית הקריאה נובעת מן ההשתהות וההשתאות מול הפרטים; שאמירתם הייחודית של ספרים נפתחת רק למי שקורא אותם בקריאה צמודה, בלי הלחצים של "ומה הלאה".

        

    ["ספוילר" במטוס]


    היום אין לי ספק שהדוקטורט, ושורת מאמרים, שכתבתי ברבות השנים, היו התרסה סמויה נגדה. שכן הם עסקו בקריאה מן ההתחלה אל הסוף, באֶפקטים של פיזור האינפורמציה ושחרורה ההדרגתי לאורך רצף הטקסט – ב"רשמים הראשונים" שמעלות התחלות של טקסטים, ובתמורות ובהתהפכויות המתחוללות במהלך הקריאה. הקריאה הליניארית, לפי הסדר, מתוך ציפיות ואי-ידיעה, היתה הבסיס לתיאוריית הקריאה שלי, שעניינה: "איך קובע סדר הטקסט את משמעויותיו".

       
    אבל את המאמר המרכזי שלי בנושא הזה סיימתי בהודעה שלמעשה עסקתי בקריאה ראשונה מדומה – שכוננתי סיפור על קריאה ברצף הטקסט, אשר ניתן לספרו רק מנקודת-הראות של הטקסט השלם. רק כך, במין השעייה של הידיעה, אך תוך כדי הבאתה בחשבון כידיעה עתידית, ניתן להיות מודעים לאפקטים של דחיית האינפורמציה, ליהנות מן "הפחים" המפוזרים בתחילת הטקסט, מאופן עיצובן של הפתעות, מאמנות השחרור ההדרגתי של "הנתונים" – ולהיענות לתהליך הקריאה באופן שלם ומלא.

       
    בזמן האחרון חזרתי וקראתי לאט, בפעם המי-יודע-כמה, את 'המלך אדיפוס' של סופוקלס. מי אינו יודע את סופה של העלילה במחזה הזה? אפילו קהל-הצופים בהצגת הבכורה באתונה של המאה החמישית לפני-הספירה ידע מראש את סוף העלילה בקוויו העיקריים – הלוא סופוקלס לא המציא את הסיפור; והנה, הספוילר רק הגביר את הנאתו של הקהל ואת הקתרזיס שלו. (מדוע אנחנו "נמתחים" בנוגע לגורלם של הגיבורים בסרט שבו הסוף הטוב ידוע מראש, כי הוא נובע מן הז'אנר?) ובכן, שבתי לקרוא את המחזה, והמתח והריגוש, החרדה והרחמים, לא פגו, חרף הקריאה החוזרת; אומנם זכרתי את פרטי העלילה, אך בעת ובעונה אחת יכולתי להפיק מתוכי צופה נאיבי במחזה, שהתלכדות הפרטים המצטברים סוגרת עליו לאט-לאט, ולחוות את תגובותיו העזות. יותר מזה, יכולתי לראות איך רק בקריאה בפעם המי-יודע-כמה צופן המחזה הפתעות מרעישות חדשות, העולות מפרטים קטנים, זנוחים, מן "השאריות" של קריאות קודמות. למשל, אדיפוס יודע שרצח אדם זקן בצומת של שלושה דרכים, אותו ואת כל מלוויו – אך מרצח ליוס, אביו, דווקא נותר בחיים מלווה אחד, והאיש מעיד ששודדים (ולא הֵלך יחיד) הרגו את ליוס. אם הוא דובר אמת, אדיפוס לא רצח את אביו; ואם הוא משקר, רק יוקסטה, אמו של אדיפוס, יכלה לשחדו שישקר לזקני תבי; יש איפוא אפשרות שיוקסטה יודעת, למן הרגע הראשון, שהיא שוכבת עם בנה ויולדת לו בנים! עכשיו צריך לקרוא פעם נוספת את המחזה כדי לבדוק את דמותה באור חדש לחלוטין, וגם לענות על השאלות: מדוע ברח (או הוברח) העד הזה מתבי, ומדוע כשהוא מוחזר, נמנע אדיפוס מלשאול אותו את השאלה המכריעה.

       
    בקריאה צמודה, לעולם אינך קורא אותו טקסט פעמיים. הטקסט שאתה קורא בפעם הנוספת אינו זהה "לעצמו", אינו זהה לזה של הקריאה הקודמת.

       
    נחשוב על מוסיקה. סימפוניה מפעימה, אופרה מרגשת, יצירת רוק עוצמתית, או אפילו שיר-זמר מצודד, אשר אינם מענגים – ובדרך כלל יותר – בהאזנה שלישית או רביעית, אינם ראויים אף להאזנה ראשונה. וכך גם בנוגע לספרים. אם הקריאה הרביעית בהם אינה מספקת את הפלא הנובע מהתלכדויות חדשות ומפתיעות של פרטים, אם אינה מאפשרת את הגילוי של משמעות שקודם היתה סמויה, או את היחשפותו של קו עלילה "חבוי", המאיר באור אחר את מה שהתגלה לנו בקריאות הקודמות והופך את העלילה שסברנו שאנו קוראים לעלילה שונה – אם אין זה כך, לא ראויים הספרים הללו אף לקריאה ראשונה.

       
    שרלוק הולמס (כפי שקונן דויל המציא אותו) הניע את עלילת הגילוי שלו מתוך פרטים נעלמים, זנוחים, שהראייה הראשונה, הלא-משתהה, אינה קולטת. דוקטור ווטסון מייצג בסיפורים הללו את הקריאה הראשונה, הנאיבית, בטקסט. פרויד, במסתו על פסל משה של מיקֶלאנג'לו, ידע לאפיין את כל המפעל הפסיכואנליטי שלו כשיטת חקירה המפענחת את הסודי והמוסתר מתוך פרטים של-מה-בכך. פרטים מינוריים, טריוויאליים, הנראים מיותרים וחסרי-ערך, פרטים שאנשים נוהגים לזלזל בהם או להתעלם מהם – "השאריות" של ההסתכלות, "ערימת האשפה" שלה – הם שנאחזים זה בזה לפתע בהסתכלות מושהית ומעניקים את המפתח להיבטים מרכזיים של חיי הנפש. ההתעלמות מהם משאירה אותנו במדבר הצחיח והבנאלי של ה"לכאורה".

     

    ההרהורים האלה חזרו ועלו בי ככל שהלכו והצטברו הרשימות בעיתונות ובאינטרנט על הרומאן החדש של גרוסמן 'אשה בורחת מבשורה'. גדולתו של הספר הזה שבה והציבה מראָה חדה מול מוגבלותה של "ביקורת" הספרות בארץ, מול דלות הכתיבה (והקריאה) של רוב רושמי הרשימות; היא שבה והזכירה כמה נכה השיח הספרותי שלנו, המסַפק כמעט רק הסתכלויות בנאליות, מרדדות.

        




    אכן, הספר זכה לסופרלטיבים חסרי-תקדים, ולעשרות-אלפי קוראים נרגשים, אבל נדמה לי שמרבית "המבקרים" בקושי סיימו קריאה ראשונה חפוזה ומיד רצו לבשר לחֶברֶה, לזרזם לרוץ לחנויות הספרים, והפיקו רשימות של מדור צרכנות, ולא ביקורת ספרות. על איזה רומאן בדיוק הם המליצו?

       
    שיח ביקורתי ממשי אמור להיות קשוב לפרטים, אמור להעלות היפותזות המכסות חלקים נרחבים של הטקסט. אך מול השפע של ספרו של גרוסמן
    (630 עמודים צפופים) קרסו כמובן כל הקריאות החפוזות למשפטים שבעצם אינם אומרים דבר מלבד דשדוש טאוטולוגי מסביב למלה "שפע", בנוסח: "'אשה בורחת מבשורה' הוא ספר שעומד על המלאוּת. גרוסמן יצר רומאן שמתפעל משפע החיים"... "הספר הזה נבנה כרומאן כל ישראלי, המכיל מלחמות הרבה, משפחה, אובדן ואהבה"... "יצירה טוטאלית על הישראליוּת"... "רומאן שמבקש להיות קול של דור"... כלומר, השפע פוענח כשפע. באף אחת מן ההתבטאויות הללו הוא לא זכה למישמוּעַ קונקרטי, או לניסיון להעניק לו הנמקה ספרותית.

       
    שיח ביקורתי ממשי מכונן ספרים, מעשיר את הקריאה בהם. הוא מעלה הצעות-קריאה חריפות, שנונות, שאינן מובנות-מאליהן לכל מי שקרא את הספר המדובר, אך בכוחן לשכנע משום שהן נסמכות על הצטברות מפתיעה של מגוון "ראָיות" טקסטואליות. המבקר שכותב הצעת-קריאה כזו אמור להיות לא רק חד-עין ומבריק, אלא גם לעמול על גיבושה בקריאות חוזרות-ונשנות של הספר. לקורא המצוי, שכבר קרא את הספר, הוא אמור לספק רגע של הולדת חדשה, סיבה לקרוא את הספר שוב, במבט חדש. בכך אמור להיות נעוץ ההבדל בין מאמרים במוסף לספרות לבין רשימות במדור צרכנות המכוּונות לספק המלצות למי שטרם קנה/קרא.

       
    רוב הרשימות שקראתי על ספרו של גרוסמן לא רק שדיווחו על מה שברור בלי שום קושי לכל מי שקרא את הספר, אלא גרוע מזה, הן רידדו את הספר מעֵבר למה שקולט הקורא הרגיש, הסיטו ממנו את הקריאה, השמיעו זמזום מונוטוני ומשעמם, שהפריע להקשיב.

       
    הצעת-קריאה אמורה להקשיב למלאותו של הטקסט. בדברה על "כוונתו של הספר", ועל "מה שהוא מבקש להיות", היא איננה יכולה להשמיע טיעונים המותירים שני-שלישים מן הטקסט מיותמים, בלתי מכוסים, לא רלוונטיים. יתר על כן, היו מי שהכריזו על "כוונת הספר", "כוונה" אשר לא נבעה אלא מִסַכֵּי העיניים שלהם, מראייתם הצרה, ומיד יצאו לבדוק מה חסר בספר למימוש מלא של "הבטחתו" הזאת. היה מוטב אילו במקום "אין בספר" היו כותבים "לא הצלחתי לגלות", שכן את מגבלות קריאתם הם הטילו על הספר עצמו.

       
    כמה מבעלי הקריאות הסלקטיביות אף הגדילו לעשות וצצו עם טרוניות על עורך הספר, שלא קיצר פה ושם, שלא השמיט מן הטקסט בדיוק את "השאריות" של הסתכלותם – מבלי להבין מה זה אומר על "הנושא" שהם מזהים בספר, או על "העלילה" שהם משחזרים ממנו. למשל, כבר היה מי שתהה מדוע לא ויתר עורך הספר על 83 העמודים הראשונים שלו ("גרוסמן בגדולתו... דיאלוג קולות יפהפה", לדעת מישהי אחרת; "אחת האקספוזיציות היפות ביותר שיצא לי לקרוא בשנים האחרונות", לדעת כותבת שלישית). העמודים האלה, הבונים מסגרת של בידוד, ששאר הספר הוא שורת וריאציות עליה, והקשורים בנימי-נימים לסצנה של אברם במוצב בסיני, בסוף הספר – הם כמובן גם עמודים שבלעדיהם לא ניתן להתחיל להבין את היחסים בין אברם לאילן, ואת מקומה של אורה בחיי שניהם (קראו, למשל, את עמ' 69, אילן מנשק את אורה וראשו ממש מתחפר בגופה, אבל מדבר אליה בגוף-שני זכר). ניתן להציע קריאה מקיפה של הספר שכולה יוצאת מן העמודים הללו.

       
    שיח ביקורתי ממשי היה אמור לעסוק, בין השאר, בקומפוזיציה של הספר. למשל ביחסים המדויקים בין מה שקורה בו בהווה הסיפורי, בגליל, לבין החשיפה ההדרגתית של אירועים מן העבר – באפקטים ובמשמעויות של הבחירה להעמיד זה-ליד-זה פרטים מסוימים מתוך שני סוגי החומרים הללו. וכמובן הוא היה אמור לדון באופי הספציפי של הלשון (מעבר לאיפיונים סתמיים כמו "עושר" ו"יופי"), וגם בפואטיקה הגרוסמנית כפי שהיא מתגלה בספר הזה לעומת קודמיו, בהתכתבויות של הספר הזה עם ספרים אחרים של מחברו, ואפילו בפרטים כגון הקשר בין המקרר שאהרון נסגר בו בסיום של 'ספר הדקדוק הפנימי', לבין הזקן הפלשתיני שנשכח בחדר הקירור. אך כמה מן הכותבים על הרומאן החדש של גרוסמן בכלל קראו את כל ספריו הקודמים?

       
    למי שקרא את הרשימות על הספר בעיתונות לפני שקרא את הרומאן עצמו הוצעה הסחת-דעת רבתי, בריחה מן הספר. בניגוד לשמועות, שום צעיר לא נהרג בספר הזה, ולכן אין זה "רומאן על שכול" במובן הפשוט (והמלה "שכול" מופיעה במאות עמודיו רק פעם אחת, באיזכור ספרו של ברנר 'שכול וכישלון'). גם אין בספר שום "ערבי סטריאוטיפי" (אלא דווקא ערבי מאוד לא-סטריאוטיפי, שמתריס במין פארודיה על ערבי סטריאוטיפי בעיני היהודים); ומי שמנסה להטיל על הספר בשורה פוליטית כזו או אחרת, של שמאל או מרכז, רואה מעיני רוחו. לא רק שאין לערבב בין גרוסמן לבין אורה, אלא גם אורה עצמה, כמו דמות חיה ובניגוד לפמפלט, אומרת דברים סותרים במקומות שונים בספר. זה איננו ספר על השכול כחוויה המכוננת הישראלית (אף שאימת-השכול מלווה אותו), ולא ספר על העֶמדה של נשים מול העולם הגברי הנלחם והמקריב (אף שיש בספר עיסוק ביחסיה של אשה עם הגברים שבחייה), ולא ספר על הציונות הלוחמת, במיטב המסורת של השמאל הציוני, מסוג ספרות ה"ערבים-יהודים-סכסוך-יורים-ובוכים". אורה איננה כל-אֵם, ואף אחד מבניה איננו כל-נער. ומי שרואה דווקא משפחה נורמטיבית באחת המשפחות הכי פריקיוֹת בספרות העברית – אשה עם שני בעלים שלפחות אחד מהם קשור אירוטית אל האחר דרכה – שיבושם לו.

       
    היו גם מאמרים אחדים (למען האמת, לא יותר משניים) שריגשו אותי, כי מצאתי בהם דבר-מה חדש ולא צפוי גם אחרי הקריאה הרביעית בספר. "דיסקט גיבוי לחיים" של גליה בנזימן מסַפֵּק התחלה רבת-עניין של שיח ביקורתי ממשי. תראו במה היא עוסקת: בסצנות של פסקול, המזכירות תסכית-רדיו, כשאי-אפשר לראות את המדברים; בפה של אורה, המעוּקם מעט בשל פגיעה עצבית בשפה העליונה; בכוחנותן של מצלמות; במאמץ להמיר סיפור בסיפור אחר; ובקשר בין כל אלה ברומאן. קראו אותה. לדעתי היא נוגעת בקול הפנימי של הספר הזה ברגישות ובעומק-מבט.

       
    תרבות ספרותית נשענת על ספרים שקוראים יותר מפעם אחת.




    פורסם ב-26.5.08












     



    חיפוש טורים 





    רשימת הטורים הקודמים:

    העיר הנסתרת
    לידיה ז'ורז'
    חופשייה מהיסטוריה
    ריאיון עם אנה אנקוויסט
    מקום הטעם
    שרי גוטמן
    עכשיו, כשהספר נגמר
    דויד גרוסמן
    נולד אל הים: על היחסים שבין גיבור למספר
    אבירמה גולן
    הסיפורים שמאחורי 'סיפורי תל-אביב'
    יהודית קציר
    לתקן את החמצת האהבה: מ'אקלים הבית' עד 'זה הילד שלנו'
    אלון אלטרס
    הצמתים בחיי והספרות הרוסית
    רנה ליטוין
    הפטיש והסדן: על 'מות הזקן' מאת א.ב. יהושע
    עמוס עוז
    אומן הסבך
    ארי דה לוקה
    מבקרי השירה הלכו לים
    מנחם פרי
    הספר: התבוננות בתצלום של אבלארדו מורל
    דרור בורשטיין
    דולי שבה אל העמדה
    ג'ודי טל
    הספריות שלי  וידויו של ביבליופיל
    דורית אבוש

    מראובן פיינשמקר לאנה או – על כוחן של מלים
    אריאל להמן

    למה כתבתי את 'דולי סיטי'
    אורלי קסטל-בלום
    פרלמוטר, אבות, הלית
    מנחם פרי
    על ההר שבין השיר לכותבו ולקוראיו
    מרדכי גלדמן
    כאילו ספרות
    מנחם פרי
    הגסויות של אולגה: על תרגום הכותרת של 'ימי הנטישה'
    מרים שוסטרמן
    אני ונסרין ואולגה: הרהורים בעקבות 'ימי הנטישה'
    ג'ודי טל
    האם אולגה פמיניסטית? אלנה פרנטה על גיבורת 'ימי הנטישה'
    אלון אלטרס
    סופר ועורך, או מחרטה במקום מתקן
    אברהם ב. יהושע
    מה הם עושים שם מול הטקסט?
    מנחם פרי
    כל הטורים האישיים >>>
    כל הטורים של מנחם פרי >>>
    מחוץ לספרות:
    על החוק להגנת תרבות הקריאה
    מנחם פרי ותמר פלג
    ההיה, או חלמתי חלום
    מנחם פרי

    למשלוח תגובות הקליקו כאןנשמח לפרסם כל תגובה עניינית ובטעם טוב, בהתאם לשיקול דעתנו.

    רמה: תרשה לי בכמה מלים לבקר את מבקר המבקרים. אם תסתכל על כל מבקר בתור קורא (לא אוהבת את המילה "מבקר", ולא כל אחד שכותב את הרשמים שלו מספר יכול להיקרא מבקר), אז אולי תסלח לו. כל קורא לוקח מהספר משהו אחר. יש כאלה שלוקחים את המעטפת, ויש כאלה שזוכים ויודעים איך לחדור פנימה. אני אישית לא אוהבת לקרוא ביקורות על ספרים, כי הן לרוב או משתפכות במתיקות יתר או אכזריות, עוקצות ודוקרות בכל פיסקה. ולפעמים המבקר מפרש את הספר כל כך עמוק ומנותח – שזה ממש מיותר... למה לא לתת למלים לחלחל בקצב שלהן? למה "להאכיל" את הקורא בפירושים? עוד לא נתקלתי בביקורת כנה, אובייקטיבית ואמיתית לספר האחרון של גרוסמן, ואולי בכלל זו משימה בלתי אפשרית. גליה בנזימן כתבה נפלא, אבל לא הייתי קוראת לזה ביקורת. ודויד גרוסמן – הוא סופר נפלא ומדהים ולא איכפת לי להשתפך כי הרי אני לא מבקרת, רק אחת מ-40,000 שכבר קראו אותו.

    תגובת מנחם פרי: אכן, לא כל אחד שכותב את רשמיו מספר הוא מבקר ספרות. אך מי שקיבל על עצמו את תפקיד המבקר, ורשימותיו מופיעות במדור הספרות בעיתון או באינטרנט, נושא באחריות מסוימת כלפי הקוראים וכלפי השיח הספרותי. קריאה איננה נעשית בחלל ריק. האופן שבו אנו קוראים ספרים מושפע מן הדיאלוג סביב ספרות. בעיני מאמר מעמיק אינו "מאכיל" את הקורא בפירושים, אלא מציע לו זווית-ראייה נוספת, חדשה, שיכולה להעשיר את חוויית הקריאה שלו. אני מצפה מן המאמרים של מבקרי הספרות להיות שונים מרשמי-הקריאה שכותבים הקוראים-מן-השורה בבלוגים שלהם. אני מצפה מהם למלא תפקיד במערכת הספרותית. "נפלא" ו"מדהים" הם שבחים לגיטימיים, אין לי שום בעיה עם השתפכות, אבל מבקר ספרות אמור לעשות הרבה יותר מכך. המאמר של גליה בנזימן הוא דוגמה לביקורת של ממש, ביקורת ראויה-לשמה. ואילו היה נדפס במלואו, ולא מקוצץ בידי עורך המוסף, היינו יוצאים נשכרים אך יותר.

    אלון: אני מסכים עם קביעתך בנושא ביקורת הספרים בארץ, אך באותה מידה ניתן לייחס אותה לביקורת בכל תחום תרבותי ולתרבות הישראלית בכלל, על כל ההשטחה והרדידות שיש בה לרוב. מצד שני, אי אפשר שלא לתהות מדוע לא פרסמת אתה ניתוח מתומצת של הספר בכריכה האחורית, כפי שמופיע לעיתים בכריכות האחוריות של "הספריה החדשה". אני יודע שהושמעה כלפיך ביקורת על הספוילרים ברשימות הללו ועל העובדה שהן מתעמקות מדי בטקסט בשביל הקורא הממוצע. אני באופן אישי אוהב אותן והן מחכימות, אבל אולי, כששמטת הפעם את ניתוח הטקסט, עשית זאת כי ידעת שממילא, בשביל רוב הקוראים זה לא מעלה ואולי מוריד ולכן אין בזה טעם? ואולי כאן נעוץ שורש הבעיה: ביקורת ספרות טובה לא תשיג שיח תרבותי רחב ולא תשנה את הקריאה של רוב הקוראים. חבל, אבל זו המציאות כנראה.

    תגובת מנחם פרי: הביקורת כלפי רשימות-גב-הספר שלי אכן הביאה אותי להמעיט מאוד בשנים האחרונות בכתיבת טקסטים פרשניים, וגם כשאני עושה זאת, אני מציג את הדברים באופן שטחי יותר מבעבר, כדי לא להרחיק את הקוראים. בעיני זה חבל, כיוון שגם אם הטקסטים הללו עוברים מעל לראשם של רוב הקוראים, עדיין יש קוראים (כמוך) שעשויים למצוא בהם עניין וטעם, ולעתים הם אף יכולים להעשיר את הביקורת ברעיון או שניים. הוויתור עליהם הוא הודאה במצב תרבותי מצער. אבל אני רק אדם אחד ואינני יכול לחולל בכוחות עצמי את התרחשותו של שיח תרבותי רחב. בספרו של גרוסמן החלטתי, בעצה אחת עם המחבר, להימנע מטקסט פרשני, כדי לא להרתיע את הקוראים, מה גם שהיה צפוי שהספר יזכה ממילא לשלל פרשנויות והתייחסויות.

    גליה בנזימן: מנחם, רוב תודות על דבריך. לעניין אימהות והרגלי הקריאה שלהן, אולי יעניין אותך הקטע הבא: "כשאמי קוראת רומאן, כיצד היא קוראת? תחילה היא קוראת את עשרים העמודים הראשונים, אחר-כך את הסוף, אחר-כך מרפרפת באמצע, ורק אז ניגשת לעצם הקריאה וקוראת את הרומאן מראשו ועד סופו. וכל-כך למה? מפני שהיא מבקשת לדעת קודם-כל במה ייגמר הרומאן, שאם לא כן, לא תוכל לקרוא אותו במנוחה. אל נא תתרגלו לעשות כמוה! ואם כבר התרגלתם בכך, מהרו וגימלו עצמכם מהרגל זה" (אריך קסטנר, 'פצפונת ואנטון', הרהור חמישי: "על הסקרנות"). אמא של קסטנר לא היתה תופרת אלא ספרית – מקצוע שגם הוא דומה מבחינות מסוימות לעריכה.
    אני מסכימה אתך כמובן שיש ערך רב בקריאה שנייה, ולפעמים גם רביעית, אבל לדעתי יש משהו גם בקריאה הראשונה, זו שאינה יודעת את ה"סוף", ומאפשרת לנו לראות בטקסט גם כיוונים בלתי ממומשים (שאיננו יודעים עדיין כי הם אינם ממומשים, ובקריאה חוזרת הם מיטשטשים). יש יתרון גם בידיעה החלקית הזאת.

    תמר: כפי שכתבה כאן גליה בנזימן, יש ערך לקריאה הראשונה, החפה-מידיעה ולכן פתוחה יותר. אבל כמעט בכל המקרים, זו הקריאה היחידה שספר זוכה לה – אין אחריה קריאה שנייה. וניתן לתהות מה מוטב שתהא הקריאה האחת-ויחידה של ספר: קריאה נטולת-ידיעה, מופתעת, או קריאה שכבר יודעת לא-מעט על ה"סוף", ולכן יכולה להשתהות ולרוות מן הטקסט חוויה אחרת. בכל מקרה, אני מצפה ממבקרי ספרות לקריאה מן הסוג השני – כזו שתעניק לקוראי הביקורת את המבט הנוסף, החדש, על הספר. ביקורת כזו לא מתאימה למי שמבקש רק לדעת האם הספר "טוב" או "לא טוב", האם כדאי או לא כדאי לו לקנות אותו. היא נועדה מלכתחילה לאלה שכבר קראו את הספר המדובר.
    אהבתי את הציטוט מ'פצפונת ואנטון', ספר שקראתי בילדותי הרבה יותר מארבע פעמים. אגב, חוויות הקריאה של הילדוּת עזות מאוד, אף שילדים אוהבים לקרוא את אותו ספר שוב-ושוב!

    אתר הספריה החדשה: אריק גלסנר, מבקר הספרות של עיתון 'מעריב', מגיב לטור.

    תגובת מנחם פרי לאריק גלסנר: אתה צודק בהערתך על כך שלא עמדתי כאן על הנחיצות של הביקורת המיידית לסינון ים הספרים למען הקוראים. בדיעבד, היה עלי לחלק את טענתי לשתיים: טענה אחת על מחסור חמור בביקורות שמציעות קריאה חדשה, מקורית ומרתקת של הספר, וטענה שנייה על דלותן של הביקורות המהירות, שפעמים רבות מדי הן נמהרות, מסתפקות בתיאור שטחי ולא מדויק של תוכן הספר ובזריקת כמה מילות שבח או גנאי, ולא מגלות רגישות מינימלית לטקסט שלפניהן. אני מסכים אתך גם בהפניית החצים לא כלפי המבקרים אלא כלפי עורכי העיתונים, שלא מוכנים לממן מבקר ספרות קבוע, וכך מלעיטים אותנו בגבבה של חובבנים מזדמנים, חסרי השכלה ספרותית ונטולי אמות-מידה מגובשות. אבל אני חושב שאתה מעריך באופן לא-מציאותי את ההשפעה של הסינון הביקורתי השבועי על הרגלי הקריאה במציאות הנוכחית. הלוואי שהיית צודק, כי אפילו הביקורת השטחית והסתמית ביותר עדיפה על-פני המניפולציות של רשתות הספרים, שאין מאחוריהן כל שיקול-דעת ספרותי. בפועל, הגורם הכמעט-יחיד שמשפיע כיום על העדפות הקריאה הוא מבצעי-ההנחות של הרשתות, שמגובים באמצעים נוספים כמו "המלצת המוכרות" (שבמקרים רבים לא מבוססת על קריאה רלוונטית) ומיקום הספרים בחנויות הרשת (על שולחן מרכזי או על מדף נידח שאיש לא יתכופף אליו). תעיד על כך רשימת רבי-המכר, שאין קשר רב בינה לבין מה שכתבו המבקרים השבועיים. במציאות העצובה הזאת, לביקורת המהירה – גם אם היא חריפה ונבונה (ולרוב היא לא) – אין הרבה יותר השפעה מאשר לביקורת המשתהית, שמזכירה לקוראים מה כוחה של ספרות מעולה, ואילו אוצרות יש בה, שממשיכים להתגלות גם בקריאה שנייה ושלישית.

    רונה: שמי רונה עמיבר-צורף, בעברי סוקרת ספרים (לא הייתי קוראת לזה מבקרת, אף שכך תואר מדורי) המביעה את דעתה על ספרים שקראה (זה מינוח ארוך אבל הכי קולע). קיבלתי עשרות ספרים בחודש מכל הוצאות הספרים, חינם אין כסף, ואני מודה שניסיתי מטעמים של הגינות לרצות את רובם.
    היה לי עמוד שלם שחילקתי לביקורת מרכזית ומתחתיה רשימה של ארבעה ספרים מומלצים. אני מודה ומתוודה שלא הייתי מן המבקרים הנורמטיביים, ואף-על-פי שהטור שלי היה שולי (ובכל זאת מנחם פרי בכבודו הציץ ואף שיבח מדי פעם) ושכרי הסתכם בספרים עצמם בלבד, הקפדתי לקרוא את הספר מתחילתו ועד סופו. ואם רציתי לבנות את הביקורת כתִקנה הייתי חופרת בספר על מנת להוציא ציטוטים, ולעתים הייתי עורכת ריאיונות עם הסופר כדי לאשש את טענותי. יהודית קציר, למשל, היתה אחת ממרואיינותי והקדשתי לה ריאיון נרחב בן ארבעה עמודים.
    היה קשה להחזיק מעמד בעבודה כזאת, במיוחד בשל העובדה שמספרים יכולתי לחיות רוחנית ונפשית כל חיי, אבל לא לאכול אותם. והשתדלתי גם לא להזניח את כתיבתי שלי. ובכל זאת החזקתי מעמד ארבע שנים רצופות, שבוע-שבוע. אהבתי לכתוב על ספרים והרגשתי שהם מפרים אותי.
    על גרוסמן נמנעתי מלכתוב בעיתון, גם כי היה לי ערוץ ישיר אליו שאיפשר לי לשטוח את כל מחשבותי וביקורי בספריו, וגם כי הוא נחשב בעיני לגדול הסופרים העכשוויים, ובגדולים-באמת קשה לגעת בזמן אמת. רציתי לייסד מדור שממליץ על ספרים ישנים, על סופרים נשכחים, יכולתי לכתוב עיתונים שלמים על צ'כוב, על ברנר, פוגל, שולץ, פלובר, בלזאק. אבל מובן שזה היה תמים למדי בעיני העורך שלי.
    כשעמדתי לעזוב את העיתון, ואת הכתיבה העיתונאית בכלל, התבקשתי לכתוב כתבה אחרונה, ומכיוון שדויד גרוסמן בדיוק הוציא את ספר מאמריו 'המוות כדרך חיים' החלטתי שכאן יהיה הפינאלה שלי. כתבתי מאמר מעמיק, דשן ורווי אהבה. מאמר שהתכתב עם כל ספריו של גרוסמן ובמיוחד עם 'הזמן הצהוב', 'נוכחים נפקדים' ואפילו עם 'ספר הדקדוק הפנימי'. קראתי לו "החיים והמוות ביד הלשון". המאמר קוצץ ברובו, רוב החלק הספרותי הוצא ממנו, כותרתו שונתה ל"רק גרוסמן יכול" (תקופת הבחירות  ששטפה את הרחובות נתנה את אותותיה). מובן שדויד כעס על הכותרת וגם פרי, אבל לפחות התוכן המקוצץ שיקף מעט ממני ומכתיבתי.
    מאז משכתי את ידי מביקורת ספרותית ומכתיבה עיתונאית בכלל, ועשיתי יותר לביתי ולכתיבתי.
    את ייאושו של פרי מהמבקרים אני מבינה כל-כך לעומק, וזה מאוד מאוד עצוב. אני יודעת שבימינו אין כמעט מבקרים שקוראים את הספר בשלמותו ואף חוזרים אליו כדי להוציא מעצמם את המיטב. אני יודעת שאף מבקר בימינו אינו חוקר ספרים קודמים של אותו מחבר כדי שיאירו את הספר הנוכחי שהם כותבים עליו. גם אני לא אעשה זאת יותר, וחבל.
    את ספרו האחרון של דויד קראתי חסרת נשימה, וכדי להסדיר את נשימתי מיד קראתי אותו שוב. בשבילי 'אשה בורחת מבשורה' הוא ספר בלי התחלה וסוף, ספר ספיראלי, ואם היה אפשר לכתוב אותו על מגילה ולחבר את שני קצותיה, זה היה רק עושה חסד עם הקורא ובעיקר עם המבקר קל-הראש.
    פרי, טוב שלא התערבת בספר הזה, זה ספר שאסור לגעת בו, הוא צריך להיות הכי קרוב לרגע שבו נוצר ולרגע שבו כל מלה נבראה בו. שמונים-ושלושה עמודיו הראשונים הם יצירה כמעט שמיימית העומדת כמעט מעל לכל יצירתו של גרוסמן.
    חבל לי שהתייאשת מלכתוב את הגיגיך המחכימים בעמוד האחורי, אני תמיד חזרתי אליהם גם בסוף הקריאה. חבל שהתייאשת, וגם אני, מעולם הביקורת הספרותית. את ימי קורצווייל כבר לא ניתן להשיב וצריך כנראה להלך בין מה שיש.

    טלי: למנחם פרי שלום, אני מאד לא אוהבת ספוילרים. מה לעשות, גם "עלילה" היא מרכיב חשוב בכל סיפור (זה מובן מאליו,לא? אין צורך להעליב, באופן עקיף כמובן, קוראים כמוני, ברמיזה שקוראים אינטליגנטיים וחריפים כמו אמך אינם זקוקים ל"עלילה", כלומר שהסוף לא חשוב... אני אלשין עליך לאיאן מקיואן!).
    ובאשר לתסכולך מרשימות שטחיות בגב הספר: יש פיתרון! ג'ונתן פרנזן כתב הקדמה לספר 'נפשות אבודות' של פולה פוקס. מיותר לציין (כבר הספקת להכיר אותי ...) שקראתי אותה (ונהניתי) רק כאשר סיימתי לקרוא את הספר. מה רבה היתה שמחתי כשגיליתי שהוא כתב גם את פתח הדבר לספר 'בריחה' של אליס מונרו. עוד לא סיימתי את קריאתו ופתח הדבר מחכה לי בסבלנות.

    וחבל שאין לי משהו מפתיע לומר לסיום...

    תגובת מנחם פרי: טלי, נהניתי לקרוא את תגובתך, תודה! גם בת-זוגי – שלדעתי היא קוראת אינטליגנטית למדי – מאוד לא אוהבת ספוילרים, וניטש בינינו ויכוח קבוע על כך. כשאני משוחח בטלפון עם סופרים או מתרגמים על פרטי עלילה, בעת עבודה על ספר, היא סוגרת בזעם את דלת חדר העבודה שלי ודורשת שאנמיך את קולי ללחישה, שמא ידלוף לאוזניה פרט כלשהו בטרם קריאה. אם נוצר הרושם מדברי שהתעניינות בעלילת הספר היא בהכרח שטחית או מבטאת, לדעתי, קריאה לא אינטליגנטית, אני שמח לתקן אותו בזאת. הדגש שלי כאן הוא על הביקורת. אני מצר על חסרונם של מבקרים שיכתבו לא למחפשי-המלצות, אלא למי שכבר קרא את הספר עד תום, ואינו צריך לחשוש מספוילרים, אלא מבקש מבט חדש על הספר שקרא. כמי ששאבה הנאה מן ההקדמה של פרנזן ל'נפשות אבודות' (לאחר קריאת הספר), קרוב לוודאי שתיהני גם מרשימות-ביקורת מן הסוג שאני מדבר עליו, אם רק ישובו אלה להידפס במדורי הספרות. רשימות כאלה נחוצות לקיומה של מערכת ספרותית, ובלעדיהן אין חיי ספרות, רק ערימה של ספרים.
    ואם לשוב לעניין העלילה: גם אני מעריך את מקומה של העלילה, ועל-כן אני חושב שדוסטוייבסקי הוא סופר גדול יותר מג'ויס. אישית, אני מוצא את עצמי במתח מן העלילה גם בקריאה שנייה, וגם כשאני יודע את הסוף. הביקורת שלי היא על קריאה שמחפשת רק את העלילה. יש הרבה תענוגות-קריאה אחרים, והרי בסופו של דבר, מה שנשאר בתודעתנו במשך השנים מספרים גדולים שקראנו הוא בעיקר הדמויות.

    אינגה: תודה על המאמר והתגובות המעניינות. ראשית, אני מאוד מסכימה עם מי שכתב שגם לקריאה לא מונחית יש יתרון ואימפקט חשוב. כרגע אני לא חוזרת לספרים שאהבתי, משום שאני עוד חיה תחת האשליה שאספיק כמה שיותר (ספרות היא אהבה גדולה שלי, אך לצערי לא העיסוק היומיומי שלי), אבל אהבתי את ההשוואה לשירים שכדאי לשמוע שוב ושוב. הדבר גרם לי לחשוב האם המרדף אחר "הכמות" לא פוגע משהו ב"איכות" (הרי גם ספרים נהדרים יש המון!).

    השאלה היא באמת למה לא להוסיף בסוף הספר (ולא על גבו) איזו התרשמות של מ.פ, שאותה יקרא מי שבאמת רוצה "לחפור" בקריאתו. אני קוראת ספרים רבים של הספריה החדשה, ובספרים הישנים יותר, שבהם העמוד האחורי מלא, אני מוצאת הנאה רבה בסוף הקריאה (קוראת את גב הספר מיד אחרי שסיימתי את הספר – בגלל הניתוח המעניין). האם עבור אלו שכן מתעניינים במה שמנחם פרי מכנה "שיח ספרותי", ולא מוצאים כזה בעיתונות, לא שווה להוסיף דף בסוף הספר?

    תגובת מנחם פרי: הוספת אחרית-דבר בסוף הספר מחייבת כתיבת מאמר שלם. היו מקרים שבהם עשיתי זאת, ואף בהרחבה (הדוגמה הנרחבת ביותר היא אחרית-הדבר שלי ל'סיפורים מאזור השלווה' של יוסל בירשטיין, והדוגמה המוכרת ביותר היא המאמר המצורף ל'לוליטה'). אבל במרבית הספרים אני מבקש רק להציע רעיון, בתמציתיות שאיננה מתאימה לאחרית-דבר. כיוון שרוב האנשים רגילים לקרוא את גב-הספר מראש, ולא לאחר הקריאה, ומבקשים לקבל בו רק "תוכן" וכמה איפיונים כלליים, אני מעדיף בשנים האחרונות לוותר בדרך-כלל על הניתוחים הללו. אך תמיד משמח להיתקל בקוראים שמצאו בהם עניין וערך.

     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה