שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים

    סיפורי טיפולים

    מרדכי גלדמן


    לכתיבה על טיפולים פסיכותרפויטיים עשויות להיות כמה מטרות. כשפרויד כתב על טיפולו בדורה הוא התכוון בראש-ובראשונה להציג צדדים מסוימים של הפסיכואנליזה כתיאוריה וכשיטה טיפולית. עם זאת, אי-אפשר שלא להתרשם כי המקרה של דורה נראה לו מעניין מבחינה ספרותית, ואופן הצגתו נועד לרתק את הקורא. לכאורה, סיפור המקרה של דורה מתכוון להציג עובדות בצורה מדויקת, לתועלתו של המתעניין בפסיכואנליזה כמדע חדש. אבל שני גורמים משבשים מלכתחילה את נאמנותו של הסיפור לעובדות ומחדירים בו את הבדיון. האחד הוא הצורך להסתיר עובדות מסוימות, כדי לשמור על האנונימיות של המטופלת ושל הקשורים אליה. הסתרת עובדות או שינוי עובדות עלולים להיות משמעותיים מאוד, ויש בהם כדי לגרום לטשטוש מסוים של נתונים שייתכן כי ערכם להבנת סיפורו של המטופל רב מאוד. בנוסף לכך, בדיקת העובדות לפי תיאוריה נתונה-מראש, ההחלטות מה לספר ומה לא לספר, העיצוב העלילתי של ההתרחשויות ואפילו הרטוריקה האופיינית לכותב – כל אלה מעניקים לסיפור ממד בדיוני. האמת של הסיפור נוצרת על-ידי נקודת-הראות של הכותב.

       
    הסיפור של דורה מתיימר להציג אמת עובדתית ומדעית. כך אומר פרויד בדברי ההקדמה לסיפור: "אני יודע שמצויים, למרבה שאט-הנפש, רופאים רבים – לפחות בעיר הזאת – שלא יראו בהרצאת סיפור המקרה שלהלן תרומה לפסיכופתולוגיה של הנוירוזה, אלא רומאן-מפתח שנועד לבדר אותם". אבל כאשר חוקר ספרות כסטיבן מרכוס ניגש לדיווחו של פרויד על מקרה דורה, הוא רואה בהצהרה הזאת תכסיס ספרותי של סופר מודרניסטי גדול, שמגדיר מראש את כתיבתו ככזו שאינה ספרותית. את ההבחנה של פרויד בין רומאן-מפתח לסיפור מקרה שנועד לתרום לפסיכופתולוגיה, קורא סטיבן מרכוס כהבחנה בין ספרות נחותה לספרות טובה.

       
    לכותבים אחרים עשויות להיות מטרות אחרות מלבד הרצון להציג את גישתם המקצועית בפני עמיתים או בפני מטופלים פוטנציאליים. אחדים מבקשים לתת ביטוי ליכולתם הספרותית, אחרים משתמשים בכתיבתם כדי להגיע להבנה מעמיקה של טיפול שהסתבכו ואפילו נכשלו בו, ויש מי שכתיבתם משמשת להם פרסומת, והם מתארים לקורא את יכולתם כמטפלים רבי הבנה ותושייה, ומזכירים לו שהם מאוד מבוקשים. אך בכל צורות הכתיבה ולכל המטרות – טקסטים הנובעים כביכול מן הקליניקה מתהדרים
    בכך שהם אמיתיים. הם משמיעים בעוצמה את הטיעון: דבר זה אכן אירע.

       
    לכאורה, הכתיבה הפסיכולוגית והכתיבה הספרותית שונות זו-מזו באתוס שלהן. הכתיבה הפסיכולוגית על מקרה טיפולי מתיימרת לרוב להסביר היטב את התנהגותם של המטופל ושל המטפל. לעומת זאת, הכתיבה הספרותית במיטבה מבקשת להראות את ריבוי הפנים המסתורי של המציאות האנושית, שלעולם אין לו הסבר מספק – את מורכבותה העצומה של הנפש, הכפופה תמיד בשווה לסיבתיות ולמקריות. כאשר הפסיכואנליטיקאי הוא גם סופר מוכשר, או כאשר הסופר הוא בעל כושר-אבחנה פסיכולוגי רגיש, יכולות שתי המגמות הללו להתמזג. בעיני, שקספיר היה כותב כזה. הוא ניחן באינטואיציות פסיכואנליטיות מעמיקות אך גם בחוש חד-פעמי למורכבות. ובין הפסיכואנליטיקאים, בסיפוריו של ארווין יאלום יש שילוב טוב בין הספרותי לפסיכולוגי, אשר מקנה להם ממדי עומק לא צפויים. יאלום איננו שקספיר, אבל במיטבו הוא מספר מצוין הדואג גם לנפשו של הקורא, שכמו לוקח חלק כפציינט אילם בקבוצת קוראים שיאלום הוא המנחה שלה.

       
    אך מה עם גיבורו של הסיפור הטיפולי, האדם הממשי שעמו קִיים המטפל-הסופר סדרת שיחות? ניתן ללמוד משהו על המשמעויות וההשלכות של השימוש בחומר מהקליניקה כחומר ספרותי באמצעות הסיפור הבא, העוסק במאמר שכתבתי על אחד ממטופלַי .

       
    אצל המטופל האמור קיבל המושג הלאקאניאני "שם האב" משמעות כפולה מיוחדת במינה. מטופל זה שמו חיים כהן. טוב, אין זה ממש שמו, אלא שם שהוא די דומה לשמו, שבחרתי בו כדי לא לחשוף את זהותו ברבים. שם זה גורם למטופל שלי סבל רב, שכן בגללו, לדעתו, הכול מזהים אותו בנקל כבחור ממוצא מזרחי. מזרחים מופלים לדעתו על כל צעד ושעל בחיינו, ועל כן נחרץ גורלו לבינוניות. הוא הכיר כל מיני סקרים סטטיסטיים בדבר הישגיהם הנחותים כביכול של המזרחים בארצנו. חווייתו הקיומית היתה של דחייה, והוא תלה זאת במוצאו ובשמו. הוא הגדיר את עצמו לפי האופן שלהערכתו הוא הצטייר לזולת. שמו היה לדידו השם שניתן לו כדי לקבוע את מעמדו בסדר החברתי, ולא שם פרטי ייחודי. לרוב, אנשים מארגנים את ישותם הפסיכולוגית סביב שמם כמעשה יצירתי מודע או לא-מודע, ההופך את השם שבחרו להם הוריהם לשמם הפרטי הייחודי. אצל חיים כהן תהליך זה לא התרחש באורח החיובי המצוי. הוא תפס את שמו כתווית מנכרת ומתייגת אשר נכפתה עליו, וסביבו התרקמה שנאתו העצמית, שהיא כביכול השנאה המפלה שביצבצה בעיני הזולת ששמע או קרא את שמו, כשהגיש למשל קורות-חיים בחיפושי עבודה. הוא ראה את עצמו חסר זהות ייחודית או עצמי גרעיני ייחודי. ברוח הפוסט-מודרניזם, הוא תפס את עצמו כסובייקט שיצרו הנסיבות החברתיות ורוח הזמן. לא היה לו שם פרטי משלו – שם-פרטי פרטי.

       
    בניגוד לחווייתו זו, חיים כהן היה "אובייקטיבית" בחור מוצלח למדי. הוא  סיים את לימודיו האקדמיים במדעי הרוח בציונים טובים, עבד במוסד נכבד בתפקיד רציני בעל יוקרה, וקיבל משכורת טובה. הוא ניחן במראה מזרחי נאה במיוחד, ונשים רצו בו ונטו להתאהב בו במהירות, אף שדיבר עליהן בהכללות מזלזלות וגסות ואיבד את עניינו בהן מייד לאחר המגעים המיניים הראשונים. לבו היה גס במיוחד בבחורות ממוצא מזרחי, שנראו לו כולן מטומטמות לגמרי. היו לו ידידים אחדים שרחשו לו חיבה, וקשריו עימם היו משמעותיים לו מאוד. מראהו המזרחי הטריד אותו הרבה פחות מאשר שמו.

       
    את שנאתו לשמו כרך בטענה כלפי אביו. האב הוא שנתן לו את שמו על-שם סבו, אבי האב. הוא כעס על אביו בגלל השם, ומסיבות נוספות, שהיו די עמומות. הוא טען כלפי אביו כי העמיס עליו ציפיות להצטיינות אך בה-בעת נתן לו שם שהגביל את יכולתו להצטיין. לא פעם חלם כי הוא הורג את אביו, ובגיל ההתבגרות סירב לדבר אתו כמה שנים. גם עם אמו מיעט לדבר. הוא טען שמעולם לא אהבה אותו וכי בעיקר ביקרה אותו בכל הזדמנות ועל כל דבר. עם אחותו הצעירה סירב לדבר כי נראתה לו וכחנית ומתנשאת. הוא תיאר את עצמו כזר בעולם, וכשהגיע אלי לשיחות היה נתון למחשבות התאבדות תכופות.

       
    אט-אט התברר כי לשמו היה תפקיד מכריע במשפחתו, וכי תפיסתו את שמו כהפרעה מכוננת בהקשרים החברתיים הכלליים אינה אלא גלגול של ההפרעה שגרם השם ביחסיו עם משפחתו. אביו ואמו שניהם אנשים דומיננטיים, ועם הולדת בנם הם רבו על הזכות להעניק לו שם. בסכסוך הזה ניצח האב, שגם קירב אליו את הבן באהבה רבה לכאורה. ואילו האם המנוצחת רחקה מן הבן, דחתה אותו, והניחה אותו לאב. שם האב – השם שנתן האב לבנו – היה סמן של שייכות בין האב לבן, שקבע במקביל את הפרדתו מן האם. שם האב היה סמן של סירוס שקבע נתק בלתי-הפיך בין הבן לאמו והפך את האב לאובייקט התשוקה המרכזי של הבן, במקום האם. הגוף האהוב מן הילדות המוקדמת נשאר לגבי חיים חזהו השעיר של האב, ולא שדיה של האם. יוצא איפוא כי שם האב היה סמן של שתי התקפות אכזריות מצד הוריו. הוא הכיל את אכזריותו הבעלנית של האב, שביקש לחצוץ בינו לבין האם, וגם את כעסה הדחייני של האם על שייכותו הבלעדית לאב. גם אחותו של המטופל שייכת למעגל הדחייה האימהי, כי את מעט האהבה שקיבל מן האם הפסיד עם הולדתה. חיים תפס את עצמו כאדם שאין לו אלא יכולת מועטה לקבוע את גורלו, והיו לו פנטזיות הצטמצמוּת שהגיעו עד מגורים בחביתו של דיוגנס. הוא חלם להתקיים מחוץ לתחומה של חברת השפע הצרכנית, בלי תלות בשום אדם. הוא לא חשב שיוכל להינשא ולהקים משפחה.

       
    התוכנית הטיפולית שהצגתי בפניו הקסימה אותו והביאה לכך שנעשה אופטימי למדי לגבי עתידו. הצעתי לו כי נחפש יחד את "שמו הפרטי" שיחליף את שם האב. הוא לא רצה להחליף את שמו בשם אחר, ואני חשבתי שאין צורך בכך. לא פעם השם הפרטי ביותר שלנו גנוז בתוך השם שנתנו לנו ההורים. מול פלפוליו הפוסט-מודרניסטיים של חיים על העצמי הנעדר, הצעתי לו גישה פרגמטית – האמֵן באשר מיטיב אתך: הבה נניח שיש לך גרעין עצמי ייחודי שאינו כפוי כליל על-ידי השפעות סביבתיות, אשר ניתן לגלותו או ליצור אותו. הוא אהב את הרעיון הזה, שנועד לחלץ אותו מעמדה פסיבית כלפי חייו אל גישה יצירתית, ומחשבות ההתאבדות שלו נגוזו עד מהרה. דומני שגם אהדתי כלפיו, ונטייתי להתפעל מיופיו ומחוכמתו באזורים שבהם האינטליגנציה שלו לא נחבלה על ידי שנאתו לעצמו – תרמו לאופטימיות החדשה שהתפתחה בו. קצת הבנה וחמלה שהתעוררו בו קירבו אותו מעט לאביו, לאמו ולאחותו. את הנשים שדחה שוב ושוב לאחר כמה מגעים מיניים, החל לדחות בעדינות סבירה.

       
    שלחתי את הטקסט הזה במלואו למטופל כדי לקבל ממנו רשות לפרסמו. הוא הגיב בהסכמה לפרסום, אך בהסתייגות מסוימת, שאחרי חילופי דברים נוספים ויתר עליה.

       
    ההתכתבות לימדה אותי מחדש את מה שידעתי: למטופל יש תמיד גרסה משלו למה שהתרחש בטיפול, והוא מסכם לעצמו את שנאמר לו על-פי יכולתו וצרכיו. דברי המטפל והאירועים הבין-אישיים עוברים תמיד פרשנות ועריכה בתודעתו ובלא-מודע שלו. כאשר כותב המטפל את הנראטיב שלו על טיפול, הוא כופה בעצם את גרסתו ואת פרשנותו על המטופל, ואינני בטוח שהדבר בהכרח מיטיב עמו. לפעמים זו דרך להתגבר על התנגדות שראוי להתגבר עליה, אך לעתים יש בזה כדי להרוס הגנות שמוטב להניח להן.

       
    המטופל שכתבתי עליו חושב שהסיבה לכך שהוא מצליח פחות משהיה רוצה נובעת משמו המזרחי וממזרחיותו, ולא מהיעדר כישרון או מהיעדר יצירתיות שהשתרר על נפשו בגלל תקלות התפתחותיות חמורות. יתרה מכך, כאשר מטפל מגיש למטופל את הנראטיב שהעלה מן המפגשים ביניהם, כתוב שחור על גבי לבן, יש בזה משום קיבוע חקוק. ההיסטוריה הפרטית, כמו ההיסטוריה האנושית, צריכה להישאר תמיד פתוחה לכתיבה מחדש, לפי ההווה והעתיד. סיפורו של המטפל מרחיק מן המטופל את אפשרותה של כתיבה-מחדש. יוצא אפוא שמוטב לראות בטקסטים על טיפולים רק הצעות טיוטתיות להבנת המטופל והתהליך הטיפולי. עם זאת, מצויים תמיד מטופלים שההשקעה של המטפל בכתיבה על טיפולם רק מעודדת אותם, והם חווים אותה כתשומת-לב מיוחדת במינה. כך או כך, הסיפור הטיפולי שעיצב המטפל הוא סיפורו של אדם ממשי, ויש לסיפור זה משמעות רבה בעבורו, יותר מלכל קורא אחר.



    פורסם ב-16.6.08

     

     

     



    חיפוש טורים 





    רשימת הטורים הקודמים:

    ביקורת בורחת מספר
    מנחם פרי
    העיר הנסתרת
    לידיה ז'ורז'
    חופשייה מהיסטוריה
    ריאיון עם אנה אנקוויסט
    מקום הטעם
    שרי גוטמן
    עכשיו, כשהספר נגמר
    דויד גרוסמן
    נולד אל הים: על היחסים שבין גיבור למספר
    אבירמה גולן
    הסיפורים שמאחורי 'סיפורי תל-אביב'
    יהודית קציר
    לתקן את החמצת האהבה: מ'אקלים הבית' עד 'זה הילד שלנו'
    אלון אלטרס
    הצמתים בחיי והספרות הרוסית
    רנה ליטוין
    הפטיש והסדן: על 'מות הזקן' מאת א.ב. יהושע
    עמוס עוז
    אומן הסבך
    ארי דה לוקה
    מבקרי השירה הלכו לים
    מנחם פרי
    הספר: התבוננות בתצלום של אבלארדו מורל
    דרור בורשטיין
    דולי שבה אל העמדה
    ג'ודי טל
    הספריות שלי  וידויו של ביבליופיל
    דורית אבוש

    מראובן פיינשמקר לאנה או – על כוחן של מלים
    אריאל להמן

    למה כתבתי את 'דולי סיטי'
    אורלי קסטל-בלום
    פרלמוטר, אבות, הלית
    מנחם פרי
    על ההר שבין השיר לכותבו ולקוראיו
    מרדכי גלדמן
    כאילו ספרות
    מנחם פרי
    הגסויות של אולגה: על תרגום הכותרת של 'ימי הנטישה'
    מרים שוסטרמן
    אני ונסרין ואולגה: הרהורים בעקבות 'ימי הנטישה'
    ג'ודי טל
    האם אולגה פמיניסטית? אלנה פרנטה על גיבורת 'ימי הנטישה'
    אלון אלטרס
    סופר ועורך, או מחרטה במקום מתקן
    אברהם ב. יהושע
    מה הם עושים שם מול הטקסט?
    מנחם פרי
    כל הטורים האישיים >>>
    מחוץ לספרות:
    על החוק להגנת תרבות הקריאה
    מנחם פרי ותמר פלג
    ההיה, או חלמתי חלום
    מנחם פרי

    למשלוח תגובות הקליקו כאןנשמח לפרסם כל תגובה עניינית ובטעם טוב, בהתאם לשיקול דעתנו.

     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה