שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים

    עובר ושב 2: הישראלית של צוקרמן, העברית של עגנון
    מנחם פרי

    במדור "עובר ושב" מגיב מנחם פרי מעת לעת על המתפרסם בתקשורת ועל תופעות בתרבות.

     

     

    רחלי אידלמן ממסמסת את עגנון

     

    שבעים שנה לאחר מותו של סופר עדיין שמורות זכויות ההדפסה של כתביו ואינן רכוש הציבור, ואם מדובר בסופר שהעביר אותן למו"ל לצמיתות, כפי שהיה נהוג פעם, נוכל לצפות להכחדתו של נכס תרבותי: בארץ שבה הזיכרון התרבותי לוקה באלצהיימר והחנויות אינן מחזיקות את הקלאסיקה על מדפיהן, לא יזדרזו יורשי-יורשיו של המו"ל להדפיס מהדורות חדשות. גם מי שיתעקש יתקשה להשיג היום בחנויות הספרים את כתביהם של גדולי הספרות העברית במאה העשרים – והדור החדש של הקוראים אפילו אינו יודע מה הוא מפסיד. המו"לים שירשו את זכויות ההדפסה בעצם מחזיקים בהן כזכויות השכָּחה: הם-עצמם נמנעים מלהדפיס, אך גם מונעים זאת מאחרים. 
       
    מעשה שהיה: ב-1951 פירסם "מוסד ביאליק" את 'בבית חפץ' של דוב קמחי, אחד הרומאנים הנפלאים של הספרות העברית החדשה. אחר-כך, במשך ארבעים שנה, לא הופיעו הדפסות חדשות של הספר ולא היתה לו שום נוכחות חיה במחזור הדם של הקריאה. ב-1993 קיבלתי רשות מבנו של קמחי לשוב ולהדפיס את הרומאן בעריכה חדשה שלי, בספריה החדשה. הספר השכוח ראה אור, זכה להצלחה רבה, ומאז הוא חי וקיים. אבל כשהגיעו המכירות לעשרת-אלפים עותקים קפץ על בנו של המחבר רוגזו של "מוסד ביאליק" בטענה שבהרשותו להדפיס את הספר הפר את זכויות המו"ל המשכיח, וכי עליו להעביר לידיהם את כספי התמלוגים.
       
    הגיע איפוא הזמן שספריהם של גדולי הספרות העברית יופקעו מן המו"לים שאינם מדפיסים אותם. זכויות הדפסה אינן זכויות אי-הדפסה.
       
    לעומת קלאסיקונים אחרים שפר לכאורה מזלו של עגנון. הוצאת שוקן מדפיסה את כתביו שוב ושוב, בכל-מני צורות, שכן הוא אחת מקרנות השפע של ההוצאה. אלא שעגנון, שמסר את הזכויות לסבה של רחלי אידלמן, לא ידע אל מי הן עתידות להתגלגל בדור השלישי.
       
    שנים רבות אני מלמד, בקורסים שלי בתורת הסיפור, סיפורים אחדים של עגנון. שנים כה רבות עד שאני יודע את הסיפורים הללו בעל-פה. השנה, כשציטטתי בשיעור שורות מ"פנים אחרות" ותלמידי תיקנו אותי, ביררתי לראשונה מה טיבו של הטקסט שהם מחזיקים בידיהם, ונתקלתי בכמה תופעות משונות עד שערורייתיות.
       
    הוצאת שוקן מדפיסה לא מעט מסיפורי עגנון, וגם את הרומאן 'סיפור פשוט', במהדורות מבוארות לבתי-הספר. אינני יודע אם יפות לסיפורים אלה מהדורות שמבארות מלים כמו "טרוניה", "חרולים", "סוכך", "קולמוס", או "קיווּיים". אינני יודע אם לא מוטב לתלמידים שילמדו לפתוח מילון ולקבל ביאורים מוסמכים יותר למלים שאינן מוכרות להם. אבל אין לי ספק שהמהדורות של רחלי אידלמן מרחיקות את קוראיהן מסיפורי עגנון, משום שהן מגחיכות ומערפלות אותם. אסתפק כאן בדוגמאות ספורות מן הסיפור הקצר "פנים אחרות" – אף שברומאן 'סיפור פשוט' החגיגה גדולה יותר.
       
    קודם כל, המהדורות הללו מרושלות. הועתק בהן הכתיב הלא-עקבי של כתבי עגנון (כי ההוצאה לא טרחה לשכור מתקין), וכך נמצא בכפיפה אחת "קירטעה" ו"נענעה", אבל גם "ניענעה" במקום אחר; "הרטמן", אבל גם "הרטמאן"; וכתיב מוזר כמו "במתכוין" ו"טיליפון". אבל אלה זוטות לעומת המקומות שבהם מישהו שאינו מבין את הטקסט גם מתקן אותו, ומסתבר שבעקביות, ולפיכך אין לומר שמדובר בסתם טעות הגהה. הרטמן, שבניגוד למצב-העניינים שהקוראים אמורים להבין, משוכנע שאשתו "החלשה" טוני נשענת עליו ותולה בו את אמונה ובטחונה, רואה זאת כביכול גם בפניה ובמבטה: "נשאה טוני את עיניה החומות שנשתקפו בהן אומן לב וביטחון". אבל הטקסט המשופר שהדפיסה אידלמן לא כך גורס, אלא מתעקש: "נשאה טוני את עיניה החומות שנשתקפו בהן אומץ לב וביטחון... ושוב הביטה בו מתוך אומץ לב והכנעה".
       
    לתופעות כאלה מיתוספים ביאורי המלים והופכים רבים מן הניואנסים של עגנון לבדיחה. לא רק שמלים יחסית פשוטות מבוארות, ואילו אחרות ("ערבי הנחל נשפו"; "מוקפת שיחים ואופונטיות") ננטשות לגורלן; ולא רק ששורת מילות-מפתח, החוזרות בסיפור, מבוארות רק בהופעתן השנייה והשלישית (ובביאורים סותרים), אך לא בהופעתן הראשונה – אלא שהביאורים, אם אינם מיותרים, בוחרים מן המילון דווקא את האלטרנטיבות הלא-רלוונטיות. במקרים אחרים מוצעת אלטרנטיבה כזאת לבחירה, בצד ביאור נכון, כאילו מדובר בשיעור לשון ולא בהבהרת מציאות של סיפור.
       
    ביום שמש חם, שהרטמן מזיע בו בלי הרף, נושאת טוני בידה סוכך, המבואר "שמשייה או מטרייה", ואם כן, מהו בסופו של דבר הסוכך של טוני? ומה פירוש שהרטמן היה "מעשן מתוך עמעום" (לא מבואר), אם כעבור ארבעה עמודים מבואר "מעמעמים" כ"מעלימים"? ואיך אשה שקמטים מתפשטים על פניה נעשית דווקא נאה יותר? ("קמטיה של טוני נתפשטו ופניה נתנאו".) דווקא כאן חסר הביאור: נתפשטו – התיישרו.
       
    מי שלא נתקל אי-פעם בפלא של נחל שרובץ בתוך "מקום מרבץ של בעלי-חיים" יפנה אל מורשת עגנון של אידלמן. הרטמן וטוני מגיעים אט-אט לנחל, ושלוש השורות הראשונות של תיאור הנחל, מטעמו של עגנון, צבועות בעירנות האירוטית של הרטמן, העומד ליד הנחל. זהו ניואנס חשוב, שכן המרחב הצבוע ברחשי תודעתן של הדמויות הוא תופעה מרכזית בסיפור: "על יד על יד הגיעו לנחל. הנחל רבץ בתוך בית מרבעתו. כוכבי שמיים הככיבו את הגלים הגלומים והלבנה צפה על פני המים. מרחוק נשמע קול עוף טורף והדו ניסר באוויר".
       
    "בית מרבעתו", שכאמור מבואר במהדורה כ"מקום מרבץ של בעלי-חיים", הוא כמובן 'אפיק'. "הגלים הגלומים" (המבואר כ"הנסתרים, החבויים" – ואם כך איך מככיבים אותם הכוכבים?) הם כמובן 'הגלים המקופלים, הנעטפים' (אליהו שלקח את אדרתו "ויגלום" לא הסתיר והחביא אותה). אילו בואר הפועל "לגלום" גם בהופעתו הראשונה בסיפור, ואילו הבינו המבארים של אידלמן שלמלים יש הֶקשר וחיים משלהן בסיפור, ולא רק מובנים שמעתיקים ממילון – היה עולה כמאליו ההדהוד האירוטי של המלה. קודם-לכן בסיפור נגלו להרטמן וטוני בדרכם שני בני-אדם צעירים, בחור ובחורה, ו"כל האוויר כולו נתרווה ממאווייהם הגלומים" – וזאת עליית מדרגה לעומת בחור ובחורה קודמים שנקרו להם, ובמקרה ההוא "ריח של מאוויים כמוסים נתלה באוויר" ('גלום' אם-כן אינו 'כמוס'). ובהמשך, "כתפיה [של טוני] נראו לו [להרטמן] גלומות ושתי נקודות לבנות הציצו מחורי שמלתה שעל כתפה". "גלומים" בסיפור "פנים אחרות" היא מלה של הרטמן, שקשורה תמיד בריגוש אירוטי. כעת אפשר לחזור לתוקפנות של העוף הטורף שהדו מנסר באוויר, למים המנענעים את עצמם, ואפילו למשמעות אחרת, המסולקת כביכול, של "בית מרבעתו" – 'מקום ההרבעה' – כדי לעמוד על הגוון האירוטי שבו טבול התיאור.
       
    על מנת לבאר מלים ביצירת מופת של עגנון דרוש קורא רגיש ומיומן, שמסוגל לעמוד על מרקם של סיפור. זלמן שוקן היה מבין זאת, אך אבוי לעגנון המופקר לידיה של אידלמן.


    נקמתה של יידיש ומי קדם לגלעד צוקרמן

     

    גלעד צוקרמן כתב ספר שנון, מרתק ומשעשע ('ישראלית שפה יפה'), על העברית המודרנית, שהשם המתאים לה לדעתו אינו "עברית" אלא "ישראלית". הישראלית היא תוצאה של הצטלבות בין העברית השֵׁמית ליידיש האירופית. תרמו לה גם שפות אחרות, אבל הן העברית והן היידיש משמשות תורמות עיקריות לישראלית ההיברידית. המונח "ישראלית", שלדעת צוקרמן הוא חידוש שלו, בא להבליט את ההבדלים בין הישראלית לעברית, ומאפשר לו להסביר מדוע היחס בין השתיים שונה בתכלית למשל מן היחס בין יוונית עתיקה ליוונית מודרנית. על כן אין כאן רק בחירה במונח, אלא הכרזה עקרונית על שפה היברידית שמית-אירופית.
       
    נקמה מתוקה מאפשר גלעד צוקרמן ליידיש המוקצה והדחויה, החוזרת כשובו של המודחק, כמרכיב מרכזי  בישראלית.
       
    ההדגמה בספר החדשני הזה היא באמצעות הדקדוק – ההגייה, המורפולוגיה, התחביר, אוצר המלים, הפונולוגיה, האינטונציה – כלומר, השדה של הבלשנות המסורתית. צוקרמן אינו עוסק בתופעות שמעבר לגבולות המשפט, בטקסטים, במבעים, בשיח, במבנה המציאות העולה מגופי לשון ממשיים, או במנטליות של הדוברים. לכן גם לא מעניין אותו מחקר הספרות. אך אילו היה מתעניין בו היה מגלה שההבחנות העיקריות שלו, כולל המונח החדש "ישראלית", כבר הושמעו לפני יותר ממאה שנה, ממש על סיפה של "הישראלית" שלו, וכי גוש מחקרים משנות השישים של המאה הקודמת, שעסק בעיקר ביחסים שבין יידיש לעברית בכתיבתם של סופרינו הדו-לשוניים (עבודות של בנימין הרושובסקי, של איתמר אבן-זוהר ושל כותב שורות אלה) אף הרחיק לכת ממנו. התופעות שבהן הוא דן הן חלק ממכלול מורכב יותר בסמיוטיקה של התרבות.
       
    אבי הישראלית – השפה והמונח – הוא כנראה אברמוביץ (מנדלי מוכר ספרים), והתיאורטיקן הראשון שלה הוא אלתר דרויאנוב (זה מ'ספר הבדיחה והחידוד'), אשר עוד לפני שהישראלית הפכה לשפה שמדוברת בגדול, מנה והדגים את רוב התופעות שצוקרמן מדבר עליהן. מנדלי כתב לרבניצקי במאה התשע-עשרה: "בריאה חדשה היא, שנמלכתי עליה מִתחילה בפמליה של מחשבות לבי ואמרתי: נעשה סגנון עברי, שיהא חי, מדבר ברור ובדיוק כבני אדם בימינו ובמקומנו, ונשמתו תהא ישראלית". דרויאנוב, במאמר מ-1919, כותב על העברית של מנדלי ש"נשמתו של הסגנון הזה אינה עברית אלא 'ישראלית', כלומר סוג זה עומד תמיד על הגבול שבין העברית ליוּדית [יידיש] וגופו נוטה לזו האחרונה... כשתסתכלו כראוי בלשונו של אברמוביץ וראיתם שזו אינה לשון ממש, אלא רק 'מעין לשון'... כאילו היא נתונה כולה בתוך מרכאות"...
       
    אילו הכיר צוקרמן את העבודות של החבורה התל-אביבית, היה נתקל גם במאמרו של דרויאנוב, שמצוטט בהרחבה ביותר ממאמר אחד.
       
    יתר על כן, המנגנון התרבותי שחשפו עבודות אלה מצביע על כך שיידיש עומדת בתשתית הישראלית באופן מתוח וכפול, שכן הישראלית נשענת על יידיש ובו-בזמן גם טורחת להרחיק אותה באמצעות העמדה מתמדת של ניגודיה. היא קשורה איפוא בטבורה ליידיש פעמיים – הן באמצעות ההטמעה והן באמצעות ההקפדה על הניגוד הקוטבי. היידיש מסולקת ממנה, ושבה ומוכנסת בחשאי.
       
    תחשבו על מנדלי, שלכאורה כתב משפט בעברית, "כּוֹי פרח באוויר והטיל ביצה", במשמעות של עורבא-פרח. הכּוֹי מגיע מן העברית המשנאית, זהו יצור נדיר שחכמי התלמוד לא הכריעו אם הוא חיה או בהמה. אבל מעל לעברית המשנאית מרחף הפתגם היידי: "אַ קוּ איז געפלויגן איבערן דאַך" (פרה עפה מעל לגג). והנה מנדלי לא כתב פרה – בהמה שכיחה, יומיומית – אלא הרחיק ממנה למשהו נדיר, הפוך: כּוֹי; אלא שהכּוֹי דומה דמיון צלילי לקוּ, לפרה. מצד אחד נבחר ביטוי גבוה, בניגוד לביטוי היידי הנמוך, ומצד אחר שבה היידיש וצצה. הבחירה בכּוֹי היא איפוא צומת של שתי מגמות מנוגדות, שבשתיהן מככבת היידיש. כזו היא הישראלית: מתרחקת ומחזירה.
       
    תחשבו על הסמיוטיקה של שמות המשפחה והשמות הפרטיים בישראלית. שמות המשפחה לא רק הועברו למלים עבריות. כדי להסיט הצידה את הגולה הם זזו לקוטב הנגדי, הוגבהו, וכללו אובייקטים יקרים יותר ונדירים יותר וגדולים יותר וטהורים יותר. פינקלשטיין (אבן של ניצוץ קטן) הפך לאבן-זוהר, שטרן (כוכב) הפך לשביט, בריל (משקפיים) הפך לבראל, שטיינר (אבנים) הפך לצור, חלמר (חלמאי) הפך לחלמיש, גולד (זהב) הפך לפז, ברג (הר) הפך להראל, ואפילו מזרחי הפך לבר-קדמא. אבל היידיש חזרה דרך המגמה להגות את השמות הפרטיים במלעיל, ורק בשלב הבא הלכו ונזנחו גם השמות הפרטיים הישנים, לטובת שמות מלאים אור וגובה וכוח ומים ושמחה: מעיין, טל, אלון, שגב, שחר, אמיר, גיל, אייל... שום עם לא ניקה כך את רפרטואר השמות הפרטיים. אבל גם כאן קיימת יידיש, באמצעות ההקפדה על החידוש והניגוד.
       
    זאת הישראלית. היחסים שלה עם יידיש דינאמיים. מה שמסולק דרך הדלת חוזר בה דרך החלון. הנה כותב ביאליק שורות עבריות למהדרין: "לא זכיתי באור מן ההפקר, אף לא בא לי בירושה מאבי". אבל השורות הללו, המסבירות שהאור אינו הפקר ואינו ירושה מאב, כתובות בישראלית ההיברידית, כי אי-האפשרות המוחלטת שהאור יהיה הפקר או ירושה מאב, הזרות שלו להם, מוטעמת באמצעות הניגוד בין יידיש לעברית: "אור" היא מלה עברית גמורה, שלא נמצא במילון היידי, ואילו הפקר, ירושה ואב יופיעו גם בלקסיקון היידי, בכתיב העברי שלהן אך בהגייה האשכנזית. השורות פועלות איפוא גם באמצעות היידיש, בהיברידיות, שלא לדבר על המשקל המכוון לקרוא אותן באשכנזית.
       
    כן, במשך עשרות שנים התעקשו גדולי השירה העברית, מביאליק וטשרניחובסקי ועד א.צ.ג. ושלונסקי הצעיר, לשמר בשירה העברית שלהם את ההברה האשכנזית, כלומר היידית. הם עצמם כינו אותה "ההברה הלא-נכונה", כלומר החליטו שאינה נכונה לעברית, אבל בכל זאת התעקשו עליה, כדי שהעברית תישמע יידיש. האם אין כאן הַחְזרה של היידיש אל לב-לבה של העברית? 
       
    "הישראלית"
    היא המתח הזה, היא ביאליק שכתב בטרוכֵי אשכנזי: "וכמאז באופל מתוחים / קורי ארג העכביש / מלאי פגרי זבובים נפוחים / שם בזווית המערבית"... לא רק שצריך לקרוא את השורות הללו בהברה האשכנזית, אלא שביאליק גם חרז בהן כמו ביידיש ליטאית את המלים "העכוֹביס" ו"המַרוֹביס". לכן השורות הללו הן בישראלית.
       
    צוקרמן בקושי גירד את קצה הנושא. הישראלית ויחסיה הדיאלקטיים עם יידיש קשורים אפילו בשאלה מדוע גוש אמונים ונוער הגבעות קמו ונהיו על ההרים. התופעה הזאת היא רק המשך של התפיסה שמן הגולה היידית לארץ-ישראל "עולים", ובכיוון ההפוך "יורדים". הישראלית מגביהה, אך גם מחזירה את היידיש המרחפת והמנותקת לאדמה. לכן יש צורך באדמה גבוהה, בהר. גם זאת איפוא ישראלית עם תשתית של יידיש. ועד שלא נפסיק לשלול את יידיש, תקשור אותנו אליה בעבותות ברזל עצם השלילה.


    פורסם ב-20.1.09






























    חיפוש טורים 





    רשימת הטורים הקודמים:

    פגישה נוספת
    יניב איצקוביץ'
    ביופסיה לילדות
    עדנה נוי
    אוהב אנתולוגיות 
    משה רון
    עובר ושב 1: זנדבנק, לאור והולנדר על 'כל השירים'
    מנחם פרי
    בדידותה של אמריקה הלטינית בישראל
    אורי פרויס
    חשבון-הנפש הגברי
    איימן סיכסק
    פורטוגזי לסירוגין
    ערכה ותירגמה: תמר פלג
    לא לכתוב ולהישאר בחיים
    רווה שגיא
    מסע בכתב רוח
    מנחם פרי
    "עושה לו להתנחם כנפיים" – על שתי ציפורים של יאיר הורביץ
    טל ניצן
    לא היה זה אושר, אף לא חיים...
    אילת נגב
    סיפורי טיפולים
    מרדכי גלדמן
    ביקורת בורחת מספר
    מנחם פרי
    העיר הנסתרת
    לידיה ז'ורז'
    חופשייה מהיסטוריה
    ריאיון עם אנה אנקוויסט
    מקום הטעם
    שרי גוטמן
    עכשיו, כשהספר נגמר
    דויד גרוסמן
    נולד אל הים: על היחסים שבין גיבור למספר
    אבירמה גולן
    הסיפורים שמאחורי 'סיפורי תל-אביב'
    יהודית קציר
    לתקן את החמצת האהבה: מ'אקלים הבית' עד 'זה הילד שלנו'
    אלון אלטרס
    הצמתים בחיי והספרות הרוסית
    רנה ליטוין
    הפטיש והסדן: על 'מות הזקן' מאת א.ב. יהושע
    עמוס עוז
    אומן הסבך
    ארי דה לוקה
    מבקרי השירה הלכו לים
    מנחם פרי
    הספר: התבוננות בתצלום של אבלארדו מורל
    דרור בורשטיין
    דולי שבה אל העמדה
    ג'ודי טל
    הספריות שלי – וידויו של ביבליופיל
    דורית אבוש

    מראובן פיינשמקר לאנה או – על כוחן של מלים
    אריאל להמן

    למה כתבתי את 'דולי סיטי'
    אורלי קסטל-בלום
    פרלמוטר, אבות, הלית
    מנחם פרי
    על ההר שבין השיר לכותבו ולקוראיו
    מרדכי גלדמן
    כאילו ספרות
    מנחם פרי
    כל הטורים האישיים >>>
    כל הטורים של מנחם פרי >>>
    מחוץ לספרות:

    הממונה על הגבלת התרבות
    שלי יחימוביץ, מנחם פרי

    ילקוט הכז"בים
    תמר פלג
    על החוק להגנת תרבות הקריאה
    מנחם פרי ותמר פלג
    ההיה, או חלמתי חלום
    מנחם פרי

    למשלוח תגובות הקליקו כאןנשמח לפרסם כל תגובה עניינית ובטעם טוב, בהתאם לשיקול דעתנו.

    ידידיה לרנר: כיף כיף כיף לקרוא את דבריך. אתה כל כך הארת לי עיניים בדבריך על דברי צוקרמן. ולא שצוקרמן טועה, אלא שתבן הוא מכניס לעפריים.

     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה