שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים

    של עכברים ואנשים / ג'ון סטיינבק

     
    פתיחת הספר:


    קילומטרים אחדים מדרום לסוֹלֶדָד נקלע הנהר סָלינָס קרוב לגדת הגבעות וזורם עמוק וירוק. מימיו אף חמימים, שכן החליקו מתנצנצים על־פני החולות הצהובים באור השמש, לפני שהגיעו לקטע העמוק והצר. בצִדו האחד של הנהר מעפילה ההתגבעות המזהיבה אל הרי גַבִּילָן האדירים והסלעיים, אך בַּצד של העמק תחומים המים בעצים - ערבות רעננות ומוריקות מדֵי אביב, הנושאות בחריצי עליהן התחתונים שרידים משיטפונות החורף; ושִׁקמות, אשר בדיהן וענפיהן הנטויים, הלבנים והמנומרים, מתקמרים מעל לאפיק. על הגדה החולית, תחת העצים, נחים העלים עמוקים וכה פריכים, עד שלטאה תקים מהומה גדולה אם תרוץ ביניהם. ארנבים מגיחים ממעבה החורש לשבת על החול בערב, והקרקע הלחה מתכסה בעקבותיהם הלֵיליות של דביבונים, ובפסיעותיהם הפזורות של כלבים מן החווֹת, ובעקֵבות דמויות המשולש המשוסע של צבאים הבאים לשתות בחושך.

    יש שביל דרך עצי הערבה ובקרב עצי השִׁקמה, שביל שכבשו והידקו הנערים היורדים מן החוות לשחות באפיק העמוק, וכבשו והידקו הנוודים היורדים יגעים עם ערב מן הדרך הראשית לחנות בחבורות סמוך לְמים. מול הענף האופקי הנמוך של שִׁקמה ענקית יש תלולית אפר, פרי מדורות רבות; הענף שָׁחוּק וחָלָק מכל הגברים שישבו עליו.

    ערבו של יום חם החל להניע את הרוח הקלה בין העלים. הצל טיפס במעלה הגבעות לעֵבר הפסגה. על הגדות החוליות ישבו הארנבים בשקט, כמו אבנים מגולפות, אפורות וקטנות. ואז נשמע מכיוון הדרך הראשית קול צעדים על עלי שקמה פריכים. הארנבים מיהרו בלי קול לתפוס מחסה. אנפה נוקשה התרוממה לאוויר במאמץ ונעה בכבדות במורד הנהר. לרגע היה המקום חסר־חיים, ואז הופיעו שני גברים מן השביל ונכנסו אל השטח הפתוח שליד האפיק הירוק.

    לאורך השביל הם צעדו בטור עורפי, ואפילו בשטח הפתוח נשארו זה אחר זה. שניהם לבשו מכנסי ג'ינס ומקטורני ג'ינס עם כפתורי פליז. שניהם חבשו כובעים חסרי־צורה, שחורים, ושניהם נשאו שמיכות מגולגלות במהודק, זרוקות על שכמם. הראשון היה קטן וזריז, פניו שחומים, עיניו חסרות־מנוח, תוויו עזים וחדים. כל חלק וחלק בו היה מוגדר היטב: ידיים חזקות קטנות, זרועות צנומות, אף דק וגרמי. מאחוריו צעד היפוכו, גבר ענקי, פניו חסרי־צורה, עיניו בהירות, גדולות, וכתפיו השמוטות רחבות; והוא הלך בכבדות וגרר מעט את רגליו, כפי שדוב גורר את כפותיו. זרועותיו לא התנפנפו מצדדיו, אלא נתלו ברפיון.

    הגבר הראשון נעצר בבת־אחת בשטח הקירח, וזה שבעקבותיו כמעט התנגש בו. הוא הסיר את כובעו ומחה את רצועתו הפנימית באצבעו וסילק ממנה את הזיעה. חברו הענקי שמט את שמיכותיו והפיל את עצמו ארצה ושתה מפני המים של האפיק הירוק; שתה בלגימות ארוכות, ניחרר אל תוך המים כמו סוס. הקטן ניגש אליו בעצבנות.

    "לֶני!" אמר בחדות. "אלוהים אדירים, לֶני, אל תשתה כל־כך הרבה". לֶני הוסיף לנחרר לתוך המים. הקטן רכן אליו וטילטל אותו בכתפו. "לֶני. אתה הולך להיות חולה כמו אתמול בלילה".

    לני טבל במים את כל ראשו, כולל הכובע, ואחר־כך התיישב על הגדה והמים נזלו מכובעו על הז'קט הכחול שלו ובמורד גבו. "זה טוב", אמר. "תשתה קצת, ג'ורג'. תיקח לך לגימה טובה גדולה". הוא חייך באושר.

    ג'ורג' התיר את צרורו ושמט אותו בעדינות על הגדה. "אני לא בטוח שאלה מים טובים", אמר. "הם נראים קצת מטונפים".

    לני שיכשך בכפתו הגדולה במים וכישכש באצבעותיו כך שהמים קיפצו בנתזים קטנים; עיגולים התפשטו על פני האפיק אל הצד האחר וחזרו. לני צפה בתנועתם. "תראה, ג'ורג'. תראה מה עשיתי".

    ג'ורג' כרע ליד המים ושתה מכף־ידו בגריפות מהירות. "הטעם בסדר", הודה. "אבל הם לא נראים כמו מים זורמים. אף־פעם אל תשתה מים לא זורמים, לני", אמר בלי תקווה. "אתה היית שותה גם מתעלת ביוב אם היית צמא". הוא התיז מים מלוא כף־ידו על פניו ושיפשף אותם תחת סנטרו וסביב עורפו. אחר־כך החזיר את כובעו לראשו, הדף את עצמו אחורה מהנהר, משך אליו את ברכיו וחיבק אותן. לני, שהתבונן בו, חיקה אותו בדיוק. הוא הדף את עצמו אחורה, משך אליו את ברכיו, חיבק אותן, והציץ אל ג'ורג' לראות אם עשה הכל כראוי. הוא משך את כובעו מעט נמוך יותר אל עיניו, כפי שהיה הכובע של ג'ורג'.

    ג'ורג' בהה במים בקדרות. שולי עיניו היו מואדמים בשל אור הסנוורים של השמש. הוא אמר בכעס, "היינו יכולים לנסוע ישר עד לחווה אם הנהג־אוטובוס המנוול ההוא היה יודע על מה הוא מדבר. 'תמשיכו רק עוד קצת בדרך הראשית', הוא אומר. 'רק עוד קצת'. כמעט שישה קילומטרים מחורבנים, זה מה שזה היה. לא רצה לעצור בכניסה לחווה, בשביל זה. מדי עצלן להיכנס לשם. אולי גם בסוֹלֵדָד לא נאה לו לעצור. זורק אותנו החוצה ואומר, 'רק עוד קצת ברגל'. אני מתערב שזה היה  יותר משישה קילומטרים. איזה חום מחורבן".

    לני הביט בו בביישנות. "ג'ורג'?"

    "כן, מה אתה רוצה?"

    "לאן אנחנו הולכים, ג'ורג'?"

    הקטן משך לפתע מטה בשולי כובעו והזעיף פנים אל לני. "אז כבר הספקת לשכוח, מה? אני שוב צריך להגיד לך, נכון? אלוהים אדירים, איזה ממזר משוגע אתה!"

    "שכחתי", אמר לני חרש. "ניסיתי לא לשכוח. נשבע לך באלוהים שניסיתי, ג'ורג'".

    "בסדר, בסדר. אני אגיד לך שוב. אין לי שום דבר אחר לעשות. רק להגיד לך כל הזמן דברים ואז אתה שוכח אותם, ואני אומר לך שוב".

    "ניסיתי וניסיתי", אמר לני, "אבל זה לא הצליח. על הארנבים אני זוכר, ג'ורג'".

    ---

    'של עכברים ואנשים' מאת ג'ון סטיינבק, מאנגלית: טל ניצן, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2011.
    © כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.


    לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>

     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה