שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים

    הבת האפֵלה / אלנה פרנטה

     
    פתיחת הספר:

     

    1
    התחלתי להרגיש רע אחרי פחות משעה של נהיגה. הצריבה במותן חזרה, אבל זמן־מה החלטתי לא לייחס לה חשיבות. נעשיתי מודאגת רק אחרי שתפסתי שאין לי די כוחות לאחוז בהגה. תוך שניות מעטות נעשה הראש שלי כבד, הפנסים הקדמיים נראו לי חיוורים יותר ויותר, עד מהרה אפילו שכחתי שאני יושבת ליד ההגה. היה לי רושם שאני דווקא נמצאת בים, בצהרי־היום
    .

     

    החוף ריק, המים שקטים, אבל על מוט, מטרים אחדים משפת המים, מתנופף דגל אדום. אמא שלי, בקטנוּתי, היתה מפחידה אותי מאוד, היתה אומרת: לֶדָה, אף־פעם אל תתרחצי אם יש דגל אדום, הוא מודיע שהים סוער מאוד ואת יכולה לטבוע. הפחד נשאר לאורך השנים, וגם עכשיו, אפילו שהים הוא דף נייר שקוף הנמתח עד לאופק, אני לא מעיזה לטבול בו, אני חוששת. אני אומרת לעצמי: נו, תתרחצי, הם בטח שכחו את הדגל על התורן, ובינתיים אני עומדת על שפת המים, בוחנת אותם בזהירות בקצות בהונותי. רק מדי פעם אמא שלי מופיעה בפסגת גבעות החול וצועקת אלי כאילו אני עוד ילדה: לֶדָה, מה את עושה, את לא רואה את הדגל האדום?

     

    בבית־החולים, כשפקחתי את עיני, ראיתי את עצמי שוב, להרף־עין, מהססת לנוכח הים השטוח. אולי לכן, בהמשך, הייתי משוכנעת שלא מדובר בחלום, אלא בהזיית־אזעקה, שנמשכה עד שהתעוררתי במחלקה של בית־החולים. הרופאים אמרו לי שהאוטו שלי התנגש במעקה, אבל בלי תוצאות חמורות. הפגיעה הרצינית היחידה היתה במותן שמאל, פציעה שאין לה הסבר.

     

    באו לבקר אותי החברים שלי מפירנצה, בְּיַאנְקָה ומרתה חזרו, ואפילו ג'אני הגיע. סיפרתי להם שהעייפות הורידה אותי מהכביש. אבל ידעתי היטב שאין להאשים את העייפות. הכל נבע ממעשה חסר־היגיון שלי אשר, בדיוק משום שלא היה בו היגיון, החלטתי מיד שלא אדבר עליו עם איש. הדברים שהכי קשה לספר עליהם הם אלה שאנו־עצמנו לא מצליחים להבין.

     

    2

    כשהבנות שלי עברו לטוֹרוֹנטוֹ, אל אבא שלהן שמתגורר ועובד שם זה שנים, גיליתי, בפליאה נבוכה, שלא רק שאין בי שום כאב, אלא שאני מרגישה קלילה, כאילו רק עכשיו הבאתי אותן באופן סופי לעולם. לראשונה במשך כמעט עשרים־וחמש שנה לא הכבידה עלי חרדת הדאגה להן. הבית נשאר מסודר, כאילו אף־אחד אינו מתגורר בו, נחלצתי מטִרדת הקניות או הכביסה, האשה שבמשך שנים עזרה לי במלאכות־הבית מצאה עבודה משתלמת יותר, ולא הרגשתי שום צורך למצוא לה מחליפה.

     

    החובה היחידה בנוגע לילדות היתה לטלפן אליהן פעם ביום, כדי לשמוע מה שלומן ומה הן עושות. בטלפון הן התבטאו כאילו כבר מצאו דירה לעצמן; במציאות הן התגוררו עם אביהן, אבל הן התרגלו לחצוץ בינינו לבינן גם במלים, ולכן הן דיברו אלי כאילו הוא אינו קיים. לשאלותי על מצבן השיבו בהתחמקויות עליזות, או במורת־רוח רצופה הפוגות נרגנות, או בטונים המלאכותיים שהן משַׁוות לעצמן כשהן מבלות עם חברים.

     

    גם הן התקשרו לעתים קרובות, בעיקר בְּיַאנקָה, שיחסיה אתי היו תובעניים ושתלטניים יותר, אבל היא טילפנה רק כדי לברר אם הנעליים הכחולות מתאימות לחצאית כתומה, ואם אני יכולה לחפש דפים כלשהם שנשארו באיזה ספר ולשלוח לה אותם בדחיפות, או אם אני עדיין מוכנה שיִפְרְקוּ עלי את כל הכעסים שלהן, את האומללויות, למרות היבשות השונות והשמיים הרחוקים שמפרידים בינינו. שיחות הטלפון היו כמעט תמיד חפוזות, לפעמים הן נשמעו מזויפות, כמו בסרטים.

     

    עשיתי מה שהן ביקשו ממני, פעלתי בהתאם לציפיותיהן. אבל מאחר שהמרחק כפה את היעדר האפשרות הפיזית להתערב ישירות בחייהן, הפך מילוי משאלותיהן או גחמותיהן לפעולות ערטילאיות וגם נטולות־אחריות, כל בקשה נראתה לי קלה, כל טרחה בשבילן - הֶרגל אוהב. הרגשתי משוחררת להפליא, כאילו משימה קשה, שהושלמה סוף־סוף, כבר אינה מעיקה עלי יותר.

     

    התחלתי לעבוד מבלי לקצוב את שעותי לפי סדר־היום שלהן וצורכיהן. תיקנתי בלילות את העבודות של הסטודנטים שלי אגב האזנה למוזיקה, ישנתי הרבה בשעות אחר־הצהריים בעזרת פקקי־שעווה באוזניים, אכלתי פעם ביום ותמיד במסעדה קטנה מתחת לבית. השתניתי במהירות באורחותי, במצב־הרוח, בעצם המראֶה הפיזי שלי. באוניברסיטה הפסיקו לעצבן אותי הסטודנטים הטיפשים יותר מדי והחכמים יותר מדי. חבר־לעבודה, שנפגשתי אתו במשך שנים, ומפעם לפעם, לעתים רחוקות, נכנסתי אתו למיטה, אמר לי באחד הערבים, מופתע, שנעשיתי פחות פזורת־דעת, יותר נדיבה.

     

    תוך חודשים מעטים החזרתי לעצמי את הגוף הרזה שהיה לי בצעירותי והרגשתי בתוכי כוח עדִין, היה דומה שחזרתי לקצב הנכון של המחשבות. באחד הערבים הסתכלתי במראָה. הייתי בת ארבעים־ושבע, בעוד ארבעה חודשים ימלאו לי ארבעים־ושמונה, אבל ראיתי שאיזה מעשה־קסמים הסיר ממני כמה שנים טובות. אינני יודעת אם הדבר נעם לי, אבל בלי־ספק הופתעתי.

     

    במצב הזה, של נינוחות יוצאת־דופן, התחשק לי, כשהגיע חודש יוני, לצאת לחופשה, והחלטתי שאסע לים ברגע שיסתיימו בדיקת הבחינות ושאר המִטרדים הביורוקרטיים. חיפשתי באינטרנט, בדקתי תצלומים ומחירים. לבסוף שכרתי דירה זעירה וזולה למדי על חוף הים היוֹני, מאמצע יולי עד סוף אוגוסט. בפועל הצלחתי לנסוע רק ב־24 ביולי, הנסיעה היתה שלווה, המכונית היתה עמוסה בעיקר בספרים שנזקקתי להם להכנת הקורס של השנה הבאה. היה יום יפה, מבעד לחלונות הפתוחים חדר אוויר מלא ניחוחות צחיחים, הרגשתי חופשייה ובלי שום אשמה על כך.
    ---

    'הבת האפלה' מאת אלנה פרנטה, מאיטלקית: מירון רפופורט, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2011.
    © כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.


    לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>

     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה