שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים

    אשה זרה / אבירמה גולן


    פתיחת הספר:


    הייתי צריכה לשמוע לאוֹקסָנָה. היתה לה הרגשה לא־טובה. עוד לפני שהתחיל בלגן גדול היא הודיעה לי שבְּקיץ אנחנו חוזרות לאוקראינה.

     

    איך שנגמר פסחא, אני מזמינה בשביל שתינו כרטיסי טיסה, אמרה.

     

    למה, קְסֶנִיצְ'קָה, נבהלתי. את לא צריכה, אני בעצמי –

     

    לא, היא אמרה. את בעצמך שום דבר. מזמן הבנתי. אם את לא נוסעת עכשיו אתי, את כבר נשארת כאן.

     

    היא דפקה בְּיד שלה על שולחן.

     

    ושתדעי לך, איימה, שזאת פעם ראשונה שאני אומרת לך, אבל גם פעם אחרונה.

     

    אבל פעם אחרונה זאת, לא באמת היתה אחרונה. היתה עוד פעם, כשדברים כבר הסתבכו, ואז היא ממש התרגזה, לא כמו עכשיו, שראו בקלות שהיא מתאמצת לכעוס רק בשביל להשפיע עלי.

     

    פְסְיוֹ, אמרה ברוסית, כאילו שמדברת בשם איזה שלטונות, ולא כי אולי חסֵרה לה מלה נכונה באוקראינית, עכשיו אנחנו הולכות לְשוק, ומחר את מודיעה לכולם.

     

    מָלִי תהרוג אותי, אמרתי.

     

    שטויות. היא תשמח בשבילך.

     

    תשמח? היא לא מסתדרת בלעדי. והיא לא יודעת שום דבר. איך אני אסביר לה?

     

    אל תסבירי כלום. ככה. את נוסעת ודי. תגידי שיש לך בעיות בְּמשפחה. את יודעת מה? יותר טוב שלא תגידי כלום כמה שפחות ככה יותר טוב. תשאירי לה את נַסְטְיָה.

     

    נסטיה? השתגעת? ראית פעם איך היא עובדת? יותר מלכלכת ממנקה.

     

    תעשי מה שאת מבינה.

     

    אוֹקסָנָה יותר גדולה ממני בעשרים שנה. בעל שלה נעלם לה כבר לפני שנים כמו אדים מקומקום והשאיר אותה עם שני ילדים. ילד גדול, שבעוד כמה חודשים משתחרר שם מִצבא, רוצה להתחתן באוגוסט. חברה שלו בהיריון. בְּהתחלה חשבתי שבגלל זה היא פתאום רוצה כל־כך לחזור. עכשיו אני כבר לא בטוחה. אולי סתם נמאס לה, כמו שאמרה, ואולי היא באמת דואגת בגללי.

     

    אם את עוזבת, ניסיתי להפחיד אותה, את לא יכולה יותר לחזור לכאן. הם מסתכלים בשבעים עיניים. גם עם פספורט חדש תיכף יגלו שזאת את.

     

    אם אני בכלל רוצה לחזור, אמרה. אני כבר אסתדר. ולך לא צריך להיות אכפת אם כן אפשר לחזור או לא.

     

    לא עניתי.

     

    אל תעשי לי פרצוף ואל תצטערי, ניחמה אותי. אין לך מה לעשות כאן יותר.

     

    איפה אני אמצא שם עבודה? לחשתי. בטן שלי התחילה לכאוב, והרגשתי מין חולשה בְּרגליים.


    מה את מדברת שטויות? צעקה אוֹקסָנָה. ילדה כמו שאת, בת עשרים־ושבע, עם ראש שיש לך לא הגיע זמן שתלמדי מקצוע של בנאדם? שבעל שלך יעבוד! שאמא שלו תעבוד! שאמא שלך! מה, הם חולים שהם התרגלו שאת ככה מאכילה אותם? מה הם חושבים, שכל חיים שלך את תנקי בית־שימושים של אנשים זרים?

     

    "בית־שימושים" אמרה בעברית. ככה היא בוחרת מלים, מתאימה אותן כמו נעליים לשמלה: בשביל זיכרונות יש לה אוקראינית, בשביל החלטות חשובות רוסית, בשביל חומרי־ניקוי ושמות של חדרים עברית. ואלה לא כל שפות שלה. קרה פעם ששרתי לעצמי איזה שורה בפולנית, סתם נכנסה לי בְּראש, מימים שהייתי בחורה ובשבת־ראשון הייתי עוברת גבול ברכבת עם פָּקֶטים סיגריות מתחת למעיל גדול וחוזרת עם כסף לכל משפחה - אז שרתי לי בפולנית ואל תשאלו איזה פרצוף היא עשתה! התיישרה עם כל גוף שלה והביטה עלי כאילו שנותנת לי פקודה לקפל ולהכניס לְארון, למגירה הכי עמוקה.

     

    תסלחי לי מאוד! היא אמרה. טינופת כזאת אני לא מוכנה לשמוע!

     

    אפשר לחשוב שלא ידעתי מה באמת מפריע לה. לא כזה מסובך. עד היום נשארו לה סימנים בכל גוף ממכות שפולני שלה היה מרביץ לה עד שמשטרה תפסה אותו על משהו אחר, איזה הברחות, וזרקה אותו לְפּוֹלניה, ושם כבר חיכתה לו רשימה ארוכה של חטאים, שבגללה הוא גמר בבית־סוהר, וזה גם היה סוף של סיפור שלו איתה.

     

    אבל שתקתי ועשיתי את עצמי לא־מבינה.

     

    הרבה פעמים אני עושה את עצמי לא־מבינה. ככה אנשים לא כועסים עלי גם אם הם אמרו על עצמם דברים מאוד פרטיים שאחר־כך רוצים לבלוע בחזרה. אני רואה בְּעיניים שלהם מחשבה: נו, זאת, איך שלא יהיה, היא כמו שֶׁקיר, שום דבר היא לא תופסת ממה שמדברים. אבל אני יש לי בְּראש כמו מכונה ששואבת כל דבר פנימה ואף מלה לא נושרת ממנה החוצה. אפילו לא לְחברות הכי טובות שלי. אפילו לא לְמשפחה.

     

    יש ימים שכבר מתפוצץ לי מוח מרוב דיבורים וצעקות ובכי של אחרים, ואני מתחננת אל עצמי: תוציאי, תוציאי, תזרקי, מה את צריכה את כל זה? זה לא שלך! מה את, מחסן של כולם? אבל שום דבר לא עוזר. אם היו מציירים אותי, היו רואים גוף קטן של אשה, ומעליו מודבק צוואר דק, שמחובר אליו ראש ענקי סגור על מנעול, מלא רעש של זרים, שמעורבבים בו חתיכות של געגועים וכעס, עלבונות וזיכרונות, צער וחרטה שלהם, לא שלי, אני על מה יש לי בכלל להתחרט? ולמי יש זמן?

     

    ידיים שלי כבר התקלפו מתחת לְכּפפות־גומי, אבל לא נורא. בית־שימוש הבריק לי מול עיניים ולא הייתי צריכה לחשוב על שום דבר. ככה כולם כאן אוהבים בית־שימושים שלהם. אליהם יש להם חולשה במיוחד. שיהיה בלגן בְּחֶדר־ילדים, לכלוך בכל־מיני ארונות – העיקר שבית־שימושים יבריקו מניקיון.

     

    שיפשפתי בכוח ושטפתי בהמון מים. אין לנו הרבה מים, אומרת לי מלי תמיד. תחסכי, סְלָאבָה. אבל ברגע שהיא יצאה מבית מילאתי מיד דלי ועוד דלי, וזרמים של ירוק חלש עם טיפּ־טיפה קצף נשפכו לי קרירים ונעימים על אצבעות רגליים.

     

    ואז רקדתי לי בשקט, לאט, עם מגב וסמרטוט, כמו זוֹלוּשְׁקָה שמנקה וילה של אמא חורגת. קודם עשיתי שלוליות, אחר־כך דרכתי בְּאמצע בזהירות, ורק אז, כשהכל מסביב היה כאילו איזה נהר נכנס לסלון, שַׁטְתִּי מגב כמו סירה, אחת ושתיים, וסחטתי סמרטוט פעם ועוד פעם, ורק בסוף ניגבתי בתנועה רחבה.

     

    רוח ממזגן ייבשה רטיבות, ונהיה קריר, וריח טוב טיפס מרצפה, וחלונות נִצְנִצְנְצוּ להם מניקיון, ואני הורדתי תריסים לאט. ושֶׁקט. רק ציפור אחת על עץ ציפצפה כאילו דחוף לה מאוד להודיע משהו לכל עולם.


    ---

    'אשה זרה' מאת אבירמה גולן, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה / כנרת זמורה-ביתן, 2013.
    © כל הזכויות שמורת למחברת ולהוצאת הקיבוץ המאוחד.

    לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>

     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה