שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים

    פורטוגזי לסירוגין
    ערכה ותירגמה: תמר פלג

    ב-26 באוגוסט 2007 פרסם הניו-יורק טיימז כתבה נרחבת מאת פרננדה אברשטאט, על דמותו של ז'וזה סאראמאגו ועל חייו. רשימה זו מתבססת על פרקים מתוך הכתבה.

    ז'וזה סאראמאגו זכה לתהילתו מחוץ לפורטוגל לפני שני עשורים, כשהופיע באנגלית הרומאן 'דברי ימי מנזר', שסגנונו הפנטסטי משך אליו השוואות עם גבריאל גרסייה מארקס. רומאנים שבאו אחריו, כמו 'הבשורה על פי ישו' ו'על העיוורון', הגבירו את תהילתו, והיא הגיעה לשיאה בקבלת פרס נובל ב-1998.
       
    אך לעומת ההתרגשות החובקת-עולם שמעורר כושר-ההמצאה העצום שלו ככותב, קנה לו סאראמאגו מוניטין מפוקפק כאישיות פוליטית, ויחסיו עם פורטוגל, מולדתו, אמביוולנטיים. במדינה הקטנה, בת עשרה מיליון תושבים, אומנם נמכרו שני מיליון עותקים של ספריו, אך סאראמאגו נתפס בה כאדם "ארוגנטי" ו"לא סימפטי".
       
    מאז 1992 מתגורר סאראמאגו באיים הקנריים הספרדיים, בגלות סימבולית, בעקבות החלטתה של הממשלה הפורטוגלית, בזמנו – כפי הנראה תחת לחצה של הכנסייה הקתולית – למנוע את הגשת 'הבשורה על-פי ישו' כמועמד לפרס אירופה לספרות. ובכל זאת הוא מחזיק דירה גם בליסבון. הסופרת פרננדה אברשטאט ביקרה אותו בליסבון ושוחחה עמו. היא מספרת: "מרבית התשובות שלו החלו במלים 'לא, זה לא נכון...', והידרדרו במהירות להרצאות על תנאי העבודה בסין, או על האופן שבו ברית-המועצות לשעבר היתה למעשה כלכלה קפיטליסטית 'במסווה'... הנימה שלו היתה יבשה, מקצועית: היה נדמה שהוא יכול להמשיך לדבר כך במשך יום או יומיים, ללא בדל חיוך".
       
    סאראמאגו נולד ב-1922 וגדל בכפר קטן, במרחק כ-96 קילומטר מליסבון. סבו וסבתו מצד אמו היו איכרים חסרי-קרקע שגידלו חזירים, וסאראמאגו בילה את שנותיו המוקדמות בניכוש עשב, בחטיבת עצים ובהעברת מים מן המשאבה. בהרצאת הנובל שלו תיאר סאראמאגו את סבו ז'רונימו כ"אדם החכם ביותר שהכרתי מעודי". בלילות קיץ בילדותו, הוא נזכר, היה סבו לוקח אותו לישון בחוץ תחת עץ תאנה ומשמח אותו עם "אגדות, רוחות רפאים, סיפורי אימה". זה היה "מעיין בלתי-נלאה של זיכרונות" שבהמשך תידְלק את דמיונו הספרותי. "אילו סבי היה בעל-קרקעות עשיר ולא מגדל-חזירים נבער, לא הייתי האדם שהנני היום", אמר סאראמאגו לאברשטאט. "אילו יכולתי לבחור את הרקע שלי – אפילו עם הכפור בחורף, החום בימי הקיץ, הרעב לעתים – לא הייתי משנה דבר".
       


    כשסאראמאגו היה בן שנתיים, הוריו – שחיפשו עבודה – העבירו את המשפחה לליסבון. בשביל ז'וזה הצעיר, המעבר לא צלח. בספר זיכרונות שפירסם לפני שנים ספורות בפורטוגל הוא מתאר את כפר הולדתו, שאליו היה שב בכל שנה מליסבון לפרק-זמן ממושך, כ"כיס שאליו נמלטה חיית-הכיס הקטנה – שקטה, חשאית, גלמודה – כדי לברוא את עצמה".
       
    החותָם שהותיר הכפר הישן בסאראמאגו התרחב לשמו. "כשהופעתי, בגיל 7, ליומי הראשון בבית-הספר בליסבון, היה עלי להציג את מסמכי הזיהוי שלי", הוא מספר. רק אז גילו הוריו כי שם-המשפחה שהודפס בתעודת-הלידה שלו לא היה שמם, דה סוֹסָה. פקיד-הרישום בכפר רשם את התינוק כ"סאראמאגו", שפירושו "צנון מצוי".
       
    "זה היה כינוי-גנאי שהאיכרים העניקו לאבי", מסביר סאראמאגו. "הפקיד רשם אותו אולי משום שהיה שתוי, ואולי כמעשה-קונדס. אבא שלי לא היה  מאושר מזה, אבל אם זה שמו הרשמי של בנו, אז בסדר, גם הוא צריך לשאת אותו. אני חושב שמעולם לפני כן בהיסטוריה לא נתן בן את שמו לאביו".
       
    ב-1926, כשסאראמאגו היה בן 3, התרחשה בפורטוגל הפיכה צבאית שהפילה את הרפובליקה הפורטוגזית. במשך 48 השנים שלאחר מכן היתה פורטוגל נתונה תחת משטר פשיסטי שסיסמתו "אלוהים, מולדת, משפחה". ב"מדינה החדשה" של הדיקטטור אנטוניו סלזאר, מפלגות עצמאיות וארגוני עובדים הוצאו מחוץ לחוק, העיתונות צונזרה קשות, והכלכלה נשלטה על-ידי כמה אוליגרכים חביבי-הממשל. המשטרה החשאית של סלזאר, שנראה כי לקחה דוגמה מן הגסטפו, שלחה מתנגדי-ממשל חשודים לכלא טאראפאל הידוע-לשמצה באיי קייפ-ורדה.
       
    בסופו של דבר, המעבר של משפחת סאראמאגו לליסבון לא שיפר באופן משמעותי את מצבה הכלכלי. ניקיון-האביב של אמו הסתכם בלקיחת השמיכות שלהם למשכונאי; עם קצת מזל הן היו נפדות בחורף הבא. ולמרות כישרונותיו של ז'וזה בתחום האקדמי, הוריו לא יכלו להרשות לעצמם להחזיק אותו בבית-ספר עיוני. בגיל 13 הוסט מסלולו של סאראמאגו לבית-ספר מקצועי, שבו הוכשר כטכנאי מכוניות. שם, בספריית בית-הספר, הוא גילה את שיריו של אדם בשם ריקארדו ריש, רופא החי בברזיל. מה שהנער המתבגר לא ידע הוא ש"ריקארדו ריש" היה אחד המשוררים שהמציא המשורר המודרניסטי הגדול של פורטוגל, פרננדו פסואה. 
       
    ככל שסאראמאגו הצעיר העריץ את האיפוק הקלאסי של ריש, שורה אחת שלו הכאיבה לו בציניות שלה: "החכם הוא מי שמסתפק במופע-הראווה של העולם". שורה זו, הסביר בהרצאת הנובל שלו, היתה בסופו של דבר ההשראה לרומאן שנחשב ליצירת המופת שלו, 'שנת מותו של ריקארדו ריש'.
       
    למרות ההשראה מריקארדו ריש היה סאראמאגו בצעירותו נעדר תחכום. "בשתי שנותי הראשונות לאחר בית-הספר הייתי טכנאי במוסך", סיפר לאברשטאט. במשך שלושת העשורים הבאים הוא עבד "בסוכנות סעד, כמסגר, בחברה למתכת, כמנהל הפקה בהוצאה-לאור". וגם כמתרגם, כמבקר בכתב-עת, וכבעל טור וכותב מאמרי-מערכת בעיתון. בגיל 22 התחתן עם מזכירה בחברת הרכבות הלאומית. ב-1947 – השנה שבה נולד בנו היחיד, ויאולנטה, כעת ביולוג המתגורר במדריד – פירסם סאראמאגו רומאן ראשון, שמעולם לא תורגם לאנגלית. עברו 30 שנה עד שראתה אור יצירת-הבדיון הבאה שלו. "לא היה לי מה לומר, אז לא אמרתי דבר", הוא הסברו הטיפוסי של סאראמאגו. "האם הייתי אומלל? לגמרי לא".
       
    במהלך תקופה זו התפרקו נישואיו, והוא פוטר מעבודות שונות מטעמים פוליטיים. "האם סבלתי?", הוא שואל, "לא יותר ממיליון מבני ארצי שחיו תחת משטר ללא חופש". ב-1969 הוא הצטרף למפלגה הקומוניסטית.
       
    לא קשה להבין מדוע נמשך סאראמאגו לקומוניזם. במשך כמה עשורים באה האופוזיציה החזקה ביותר לדיקטטורה של סלזאר מן המפלגה הקומוניסטית הפורטוגזית, וחבריה סבלו בהתאם. "הייתי בר-מזל", אומר סאראמאגו, "מעולם לא נעצרתי. פעמים רבות זה היה יכול לקרות, אבל עמיתי בכלא היו אמיצים ואצילים דיים לא לבגוד בי". 
       
    סלזאר מת ב-1970. פורטוגל, תחת יורשו, היתה המדינה הענייה ביותר במערב אירופה, והסתבכה בשלוש מלחמות שכילו ארבעים אחוז מן התקציב הלאומי שלה. עד שב-25 באפריל 1974 הובילו כוחות מזוינים של השמאל התקוממות מוצלחת. סאראמאגו מונה לסגן-עורך של עיתון בעל נטייה קומוניסטית, שהפך תחת הנהגתו למכשיר בלתי-רשמי של המפלגה הקומוניסטית. סלידתם של אינטלקטואלים פורטוגזים רבים מסאראמאגו נובעת מן התקופה הזאת: "מבחינת סאראמאגו, שחור הוא שחור; לא היו נקודות-מבט שונות, לא היה דיון. הוא היה קשה כלפי עובדי העיתון שלא היו חברי מפלגה; הוא הפך את חייהם לבלתי-נסבלים".
       
    בשנים הבאות הלכה המהפכה ונפרמה. שביתות שיבשו את המדינה. ממשלות נפלו בזו אחר זו. הצבא, שנקרא למחוץ מחאות פוליטיות, לעתים נענה ולעתים צידד במפגינים. בנובמבר 1975 נכשלה הפיכה של פלג שמאלני, ולאחריה נעה המדינה בהדרגה לעבר המגמה הסוציאל-דמוקרטית הרווחת. סאראמאגו פוטר ממשרתו. לאחר תקופה קצרה שבה היה בעמדת השפעה, הוא שוב היה מובטל. אך לדבריו, "הפיטורים היו המזל הגדול ביותר שלי. זה הביא אותי לעצור ולחשוב. זו היתה הולדת חיי ככותב".
       
    לא הרבה סופרים גדולים החלו לכתוב בשנות החמישים המאוחרות שלהם. אף שפירסם במשך שנים טורים בעיתונות ואסופת שירים, דבר לא הכין את קוראיו לבדיון הבשל ורב-ההמצאה שהחל לנבוע מן האיש בשנות-העמידה-המאוחרות, עורך-עיתון לשעבר.
       
    סאראמאגו ודמות-המספר בספריו אינם בדיוק אותו אדם, אך הם חולקים פסימיזם יסודי. "אינני מחדש לאיש כשאני אומר לך שהעולם הוא גיהינום בעבור מיליוני אנשים", אמר סאראמאגו לאברשטאט. "תמיד היו מעטים שהצליחו לנווט את דרכם החוצה, בני-אדם מסוגלים לטוב ביותר כמו לגרוע ביותר, אבל אינך יכול לשנות את הגורל האנושי. אנו חיים בעידן אפל, שבו חירויות הולכות ופוחתות, אין מרחב לביקורת, טוטליטאריות – זו של תאגידים רב-לאומיים, של השוק – אפילו כבר לא זקוקה לאידיאולוגיה, וחוסר-סובלנות דתית נמצא בעלייה. '1984' של אורוול כבר כאן". 
       
    האם ספרות יכולה להפוך את העולם למקום טוב יותר? "רומאן אולי יכול להשפיע באופן זמני על הקורא", משיב סאראמאגו, "אבל לא מעבר לכך. אני כותב כמיטב יכולתי, אבל כשהקוראים שלי אומרים 'הספר שלך שינה את חיי', אני לא מאמין בזה. אולי כמו החלטות של ראש-השנה – למשך שבוע אתה מנסה להיות טוב, ואחר-כך אתה שוכח".

    פורסם ב-1.9.08

    ספריו של סאראמאגו בספריה החדשה

     



    חיפוש טורים 





    רשימת הטורים הקודמים:

    לא לכתוב ולהישאר בחיים
    רווה שגיא
    מסע בכתב רוח
    מנחם פרי
    "עושה לו להתנחם כנפיים" – על שתי ציפורים של יאיר הורביץ
    טל ניצן
    לא היה זה אושר, אף לא חיים...
    אילת נגב
    סיפורי טיפולים
    מרדכי גלדמן
    ביקורת בורחת מספר
    מנחם פרי
    העיר הנסתרת
    לידיה ז'ורז'
    חופשייה מהיסטוריה
    ריאיון עם אנה אנקוויסט
    מקום הטעם
    שרי גוטמן
    עכשיו, כשהספר נגמר
    דויד גרוסמן
    נולד אל הים: על היחסים שבין גיבור למספר
    אבירמה גולן
    הסיפורים שמאחורי 'סיפורי תל-אביב'
    יהודית קציר
    לתקן את החמצת האהבה: מ'אקלים הבית' עד 'זה הילד שלנו'
    אלון אלטרס
    הצמתים בחיי והספרות הרוסית
    רנה ליטוין
    הפטיש והסדן: על 'מות הזקן' מאת א.ב. יהושע
    עמוס עוז
    אומן הסבך
    ארי דה לוקה
    מבקרי השירה הלכו לים
    מנחם פרי
    הספר: התבוננות בתצלום של אבלארדו מורל
    דרור בורשטיין
    דולי שבה אל העמדה
    ג'ודי טל
    הספריות שלי – וידויו של ביבליופיל
    דורית אבוש

    מראובן פיינשמקר לאנה או – על כוחן של מלים
    אריאל להמן

    למה כתבתי את 'דולי סיטי'
    אורלי קסטל-בלום
    פרלמוטר, אבות, הלית
    מנחם פרי
    כל הטורים האישיים >>>

    למשלוח תגובות הקליקו כאןנשמח לפרסם כל תגובה עניינית ובטעם טוב, בהתאם לשיקול דעתנו.

     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה