שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים

    גאות הים / אברהם ב. יהושע

     

    האוקיינוס עומד לגאות ולהציף את האי שנמצא בו בית-כלא לאסירים זקנים. רב-הסוהרים נמלט עם סוהריו ומותיר בבית-הכלא רק סוהר צעיר אחד, שאמור להתפנות ברגע האחרון ולהפקיר למים את האסירים הנעולים בתאיהם. אבל סיפור-המתח הזה יתגלה כרב-תהפוכות.
    א.ב. יהושע כתב את הנובלה "גאות הים" ב-1962. הקובץ 'מסע הערב של יתיר' מביא אותה לדור קוראים חדש, בנוסח מתוקן ומלוטש, יחד עם "מסע הערב של יתיר" ו"חתונתה של גליה". וכך היא נפתחת:

    כבר שבועיים ימים שסערה מסתוללת באיים הדרומיים, ומיום ליום מחמירה. לפתע הכל מתערפל, וגושי עננים ספוּגי מים משתרעים על המישור כערמות של צמר-גפן מלוכלך. או סופת ברד צלולה וקרה מטאטאה את השממה ומצליפה ממושכות בבניין בית-האסורים האפור. האם פלא הוא שהלילה, בשעות הקטנות, בעוד הסופה מסתערת בשיא עוצמתה, שלח לפתע רב-הסוהרים את הסוהר-התורן אל קיטוני להעירני משנתי פקוחת-העיניים ולקרוא לי אל המשרד כדי לקבל הוראות ליליות מפתיעות?

         עדיין מהדהדים דבריו של השליח באפלה שבין הקירות, ואני, כמות שאני, ורק אני, זוחל-יוצא עירום מתחת לשמיכות הצמר הגסות, ואילו שאר השותפים בחלומותי גוֹועים להם בין קמטי הסדינים. רועד מצינה אני מעלה עלי את חלוק השירוּת המוכתם, ובעוד אצבעותי רצות על שורת הכפתורים הארוכה, נטוי ראשי להאזין לסערה. חדש אני בבית-האסורים ועדיין טירון בשירוּת, לפיכך פָּקוּח אני אל כל שסביבי ומבקש מאוד להצטיין בעבודתי. אלמלא החלומות המשבשים את דעתי בלילות, הייתי רשאי לחשוב עצמי סוֹהר למופת. רק לפני חודש סיימתי את הקורס המייגע לסוהרים; שם למדתי לקלוע בתת-מקלע ולא להחטיא, לדלג מעל משוכות גבוהות, להיאבק בקרב פנים-אל-פנים, ולהבין את הכתוב בצמצום בספר-התקנות. האם משום שראו ששתקן אני, חשבו שגם את יצרי אני כובש, ושלחוני לשרת בבית-הסוהר הקטן הזה, באי הנידח? אומנם אסורים כאן פושעים אמיתיים, רוצחים שנחונו מן הגרדום ונידונו למאסר עולם, אולם מעטים הם, וכבר זקנים מופלגים.

         אני מגשש בחשכה אַחַר נעלי. אינני מדליק נר או עששית, חס אני על רכוש הממלכה. האם יש תקנה המתירה לסוהר הרהורי-לב בשעת מילוי תפקידו? אינני יודע. עד שלא אתן את הדעת על כל תג שבספר-התקנות ואברר דבר לאשורו, רשאי אני ליהנות מן הספק. אבל יודע אני שאפילו אשתוק – פני יסגירו אותי, לפחות אל רב-הסוהרים הזה, שאליו אני צועד עתה גאה ונפעם, לבוש כהלכה, בעיצומו של הלילה; חולף דרך מסדרון התאים, אשר אור-תמיד דִמדוּמִי, מן העששיות התלויות על הקיר, מאיר אותו כל הלילה למלוא אורכו ולעומק תאי-האסירים שמשני צידיו; מעפיל בשלוש מדרגות למשרד; מתייצב ומצדיע לפי הכללים.    

         הוא יושב אל שולחן-הכתיבה שלו, ער בכל שעה משעות הלילה. קצין קטן-קומה בגיל העמידה, ששערו כסוף ופניו יבשות וחמורות להפליא. איש אסכולה ישנה, שאני מעריצהּ. הווילונות משולשלים על החלונות המסוֹרגים, והסמלים האדומים הענקיים של הממלכה רקומים עליהם במלוא הדרם. שני כלביו ארוכי-הגפיים רובצים על השטיח מולי ומתבוננים בי בעצבוּת אצילית. רק הברד הצולף בחלונות מפֵר את הדומייה השוררת אצלנו באורח כה מושלם ומעורר כבוד. מפקדי מיישיר אלי את עיניו, והן יוקדות באיזו תאווה גלויה, העומדת בניגוד גמור לארשת פניו החמורה. הוא פותח בדיבור ישיר ומצומצם, שעיקרו הודעה מופלאה:

         הים עומד לגאות ולהציף את האי שלנו.

         איך נודע לו הדבר? לא מפיהם של אי-אלו חזאים מפוקפקים, שאינם יודעים דבר על האי שלנו, ואף לא מאיזו קריאה בהולה מעיר הבירה מטעם הממונים עליו, שכלל אינם זוכרים אותנו. העובדה נודעה לרב-הסוהרים רק מתוך עיוּניו המדוקדקים, במשך לילות וימים, ביומנים הישנים של בית-הסוהר, הניצבים כרך אחר כרך, גבוהים ורחבים ועבים, בארונו הנעול. הסוהרים הקדמונים, שמתו על משמרתם (מוות אחר לא יכלו לדעת), ועצמותיהם מלבינות אי-שם בקרקעית האוקיינוס, דאגו לרשום מדי יום ביומו כל פרט ופרט מִקורותיהם, ומִיוֹמנים אלו למד רב-הסוהרים על גאוּת-הים – על הסימנים שנותן הטבע לפני הגאוּת, ועל כוחם של המים המהרסים. שלוש פעמים בעבר הוצף בית-האסורים הזה, נהרס כליל, ונבנה מחדש. זאת ידעתי אפילו אני הצעיר, מלימודי על תולדות בתי-הסוהר. אבל לא שיערתי שהסערה המתחוללת בימים האחרונים, רוח ציקלונית זו המאיימת לטלטל את הקירות, תביא אלינו שוב את גאוּת-הים העתיקה.

         בלא-דעת אני פוסע צעדים קטנים אחדים לעֵבר השולחן ונדלק בהתעניינות חדשה. האם אושר הוא המתגנב אל לבי?

         רב-הסוהרים מניח יד על צוואר אחד מכלביו האהובים ומתחיל ללטף את פרוותו בהתמכרות. בקול חרישי הוא מספר לי על התקנות המוֹרוֹת לרב-הסוהרים להימלט ביום צרה מבית-האסורים עם אנשיו, אך להותיר את האסירים נעולים בתאיהם, ולהפקיד עליהם שומר או שניים, מתנדבים ראויים לתפקידם. ועתה משפיל הקצין הקטן את עיניו. למי מבֵּין כל האנשים ראוי להתנדב אם לא לי, סוהר צעיר המבקש כל-כך להצטיין בשירותו.

         בכל פעם שמספרים לי משהו מן התקנות, אוחזת בי ההתרגשות, אולם הפעם, כשנודע לי שבִּי בחר רב-הסוהרים מכל אנשיו, אני נדהם, כמעט נופל לרגליו באושר. נושך את שפתותי שלא תתמלט צעקה מגרוני.

         האם מבקש אני שיישאר עמי עוד סוהר? חוקר רב-הסוהרים, ובעיניו התאוותניות ברק ערמומי. בבית-אסורים זה משרתים, מלבד שנינו, גם סוהרים הממלאים תפקידי טַבּח, סַפּר, נַשָק ומסגר, אבל אני מבין למחשבתו.

         "אינני רוצה איש עמי, אדוני-מפקדי", אני עונה חרש.

         לא, אני מהרהר, אינני רוצה אף-אחד מבעלי התפקידים הללו המבקשים לחמוק מחומרת המשימה העירומה של הסוהרוּת לבדה. ובעוד עיני מתבוננות בידיו המלטפות ובכלבים המתפנקים לרגליו, מנצנץ בי לפתע רעיון.

         "הַשְׁאֵר אתי רק את שני כלביך, אדוני".

         הפעם הצלחתי להפתיע כהלכה את קטן-הקומה. יקרים לו שני כלבים אלו ואהובים עליו, והוא כרוך אחריהם עד כדי לעורר חשד. אשתו בעיר הבירה הרחוקה, והוא חשׂוך בנים, ורק שני כלבים אלו לו, זכר ונקבה, והוא גידלם ופינקם מיום שנולדו, והנה אקח אותם מידיו ואהפוך אותם לכלבי בית-סוהר אמיתיים, עזי-נפש. איך יוכל לסרב לי אם הוא מותיר אותי פה לבדי בבית-האסורים וכל גאוּת האוקיינוס על כתפי? ידיו רועדות, הוא אינו עונה. רק מסַפֵּר לי בקול חרישי על סירה עתיקה שנמצאת פה. סירה שבָּנוּ בשעתם הסוהרים הקדמונים, כדי להציל את נפשותיהם, ולאחרונה אף הורכַּב עליה מנוע חדש שהובא מעיר הבירה. סירה זו היא שתעמוד לי כשיכסו המים כליל את בית-האסורים. אז אֶמלט אף אני, כי כך מוסיפות התקנות החכמות: "אם יגיעו מים עד נפש (כאן הרשה לעצמו המחוקק להליץ מליצות) יימלט הסוהר האחרון ויותיר אחריו את אסיריו. דור אסירים בא ודור אסירים הולך, אבל הסוהרים מעטים הם, ולעולם יעמודו".

         אני נוטל מידו את מפתח המנוע הזעיר והזהוב. מחר ימסור לידי את צרור המפתחות הכבד של בית-האסורים כולו. הוֹ, אמות מרוב חדווה.

         להיכן יימלט אדוני, רב-הסוהרים? אל ההרים. כמובן, אל ההרים. הרי אפילו מן החלונות המסורגים הקטנים של בית-האסורים אפשר לראות את פסגותיהם החרוצות בסבך עמוק של ירק. לשם הוא ישים פניו עם אנשיו. אולי תימצא להם שם בקתה יבשה. אומרים שכפר חבוי שם בין הוואדיות. מי יודע? ואולי אף יהיה גורלו רע מגורלי. אני, על-כל-פנים, כבר מזדרז להצדיע לפרידה. אבל לתימהוני אין הוא עונה בהצדעה, אלא קם מכיסאו והבעה של צער עולה על פניו. הוא עוזב את כלביו ושט אלי קטן-קומה, נעמד לפני, מתרומם על בהונות רגליו ומניח את שתי כפות ידיו הקטנות והשׂעירות על כתפי באורח אבהי כל-כך, עד שצמרמורת חולפת בגופי. דברים אחרונים ולא ברורים, שנחרתים יפה בעומק הליל, נאמרים לי:

         "כבוֹש את יצרך עם המים הגואים ועמוד בניסיון. דע להימלט, אתה והכלבים שאני מפקיד בידך".

         להתראות, אדון.



     

    עם דמדומי שחר, בהפוגת גשמים קלה, שולחים שני הכלבים את ראשיהם משני חלונות המשרד שבו נכלאו ומייבבים אל אדונם הקטן הנוטש אותם. תהלוכה קודרת של העוזבים עם חפציהם עוברת בבניין. הם נועלים דלת אַחַר דלת, ומוסיפים מפתח אַחַר מפתח לצרור הכבד, המקרקש בעליזות בידי. בחצר הם מראים לי את הסירה הקשורה בחבל לקיר הבית, ואני מנענע בראשי בפיזור-נפש. כמעט בקוצר-רוח אני מלווה אותם לשער החיצון, יוצא איתם החוצה, אל המישור, ונועל את השער אחרי. עיני ניסטות מיד אל עֵבר אופק הים, אבל איני מצליח לראות דבר. בית-האסורים מרוחק למדי מן הים, ורק בימים של חסד אפשר לראות באופק רצועה כחולה. הנמלטים עולים למכונית-הסוֹהַר המסוֹרגת ומצטופפים עם כל חפציהם על מושבי האסירים. הם בוחנים אותי בעיניהם. כלום שמחים הם על שהם נמלטים מכאן? הפרידה קצרה ביותר ואין בה שום סימן של התרגשות, שהרי היחסים קפואים, במסגרת התקנות. המכונית מפליגה עד מהרה אל תוך המישור החולי המקיף אותנו. הכלבים פורצים בנביחה פראית ומיואשת. הערפל הכבד בולע את המכונית.

         עתה שליט-יחיד אני בבניין האבן הזה. כמה נבון היה לבנות אותו במישור, כדי שאוכל להרחיק לראות כל יוצא ובא, כל מתקיף ונמלט. אני פותח את השער ונכנס לחצר ונועל אחרי. אם פותח אני דלת – מיד אני נועלהּ אחרי. למוד מפתחות אני ואוהב להתעסק בהם, כל-שכֵּן מפתחות בית-האסורים הענקיים, שקפאו פעורים בחשיפת שיניים. הרבה דלתות עלי לעבור כדי להגיע לקומה השנייה, אל מסדרון תאי-האסירים. הללו כבר ניעורו משנת הלילה שלהם, שנת-אין-תכלית, וכבר הם יושבים על שרפרפיהם ליד דלתות-הברזל, שהן מסורגות ואינן אטומות, כדי שיירָאו תמיד לעיני שומריהם ולא יחתרו במחתרת. לקופים בכלוב הם דומים, אלא ששותקים הם תמיד ויושבים בלי נוע. זה כבר פשעו את פשעיהם, אולי עוד לפני שאני – שומרם הצעיר – יצאתי לאוויר העולם. עתה זקנים הם, וגילוח ראשיהם מעמעם את קרחותיהם. הסַפּר שוקד כאן לא להותיר אפילו שערה אחת. מתוך שעמום הוא מכלה במספריו את הכל. רובם כבדי-גוף. שנים רבות הם מפוטמים במאכלותיה של הממלכה, ואינם עושים דבר. אין לדעת אם אלימים הם או רופסים.

         הם מתבוננים עלי בעיניים שקטות. לעולם הם יושבים ופניהם למסדרון כמצפים. לְמה הם ממתינים עכשיו? כמובן, לארוחת-הבוקר. גם יבבת הכלבים הכלואים במשרד הפכה מנהי-געגועים ליבבת-רעב. אני רץ איפוא ופותח את המטבח וניגש לבשל ארוחה על-פי ההוראות התלויות על הקיר. אַחַר אני מעמיס הכל על עגלת-הולכה, ומתחיל לשקשק כלים במסדרון האפלולי נטול החלונות, שאורו הקלוש ביום מגיע אליו מבעד לדלתות השבכה, מצוהרי-התאים. בכל דלת נפתח אשנב קטן בסורגים, ודרכו מקבל אני פִּנכָּה ששיירי הארוחה הקודמת דבוקים אליה, ומגיש פִּנכָּה חדשה מלאה. רגילים הם במעשה מוכני זה של החלפת פְּנָכות, והכל נעשה בדומייה מוחלטת. ודאי יודעים הם שנותרתי לבדי כשומר-יחיד. כל דבר שקורה בבית הזה ידוע להם, אף שהדיבור בינם לבין עצמם אסור על-פי התקנות, וכל-שכֵּן השיחה עם השומרים. וכי על מה נשוחח עימם? הלוא אין אנו חוקרים, ואין אנחנו שופטים, רק שומרים שלא יברחו. החוק כבר נקבע, הדין כבר נגזר, ואם לא העלו אותם לגרדום, הרי זה גורלם, ועל הגורל אין נוהגים לדבר. אולי שכחתי לספר שתת-מקלע טעון תלוי תמיד על כתפי ברצועה.

         חלוקת האוכל הסתיימה. יבבת הכלבים שורטת באוזני. אני פותח להם את דלת המשרד, והם פורצים ממנו ועטים עלי בשמחה מטורפת, מלקקים את פני ואת ידי. בקושי רב עולה בידי להשקיטם. מעתה אני אדונם. אני מקרב אליהם את מנת הבשר היומית, מנת האוכל הגדולה ביותר שניתנת בבית זה, והם מתנפלים על הבשר ברעבון וטורפים אותו במלתעותיהם הארוכות ועיניהם מפלבּלות מרוב הנאה. אני קופא במקומי ומתבונן בדממה ברעבתנות המופקרת הזאת, עד שהם מכלים הכל. אַחַר אני מכין את מנת-האוכל שלי-עצמי – הנזירית, המצומצמת. אני בולע במהירות ובאי-חשק את המזון התפל, ויורד לחצר להביט בסוּפה.

         ערפל. אני מאמץ את עיני לראות מים ואיני רואה דבר. מטה אוזני לשמוע את המייתם, כמצפה לצעדי אהובה, אבל יללת הרוח בתוך הערפל מוחקת כל רחש אחר. גם אי-אפשר לדעת דבר על התקדמות השמש. הרקיע כולו אפור. אני חוזר אל המסדרון. דומייה. נשמעים רק קולות הלעיסה של האסירים היושבים שפופים אל פנכותיהם.

         יומי מלא פעילות. אני שוטף את הכלים המלוכלכים, מנקה את הרצפות. מפעם לפעם אני נוטל לפתע בידי את תת-המקלע, מגיח במהירות מן המטבח, ויוצא לשוטט במסדרון. היושבים בכלובים אינם מתבוננים אלי. פשוטי-עם הם, והרוחני זר להם. אבל הם כבר לקחו לידיהם את ספריהם והתחילו בקריאת-היום שלהם. רוצחים זקנים, ובידיהם ספרי זימה וספרי בלשים מספריית בית-האסורים, שעמודיהם האחרונים קרועים (או נתלשו בזדון), ולפיכך אין הקוראים יודעים על תפיסתו של הרוצח, אלא עדיין הם עומדים להנאתם בחוסר-האונים של הבלשים הרודפים. אחת לחודש אנו עוברים עם עגלה ואוספים את עשרים-ואחד הספרים, מערבבים אותם, וחוזרים עם העגלה מן הצד האחר של המסדרון. יש מי שמזדמן לו ספרו בחזרה, ויש מי שמקבל לקריאה ספר חדש-ישן. חזקה עליהם שכל אחד מהם מכיר על-בּוּריים את כל הספרים כולם. גם עתה הם יושבים ומניחים את עיניהם הכבויות בדפים הממורטטים. האינם יודעים שמיתתם קרובה? האינם חשים בגאות-הים? לוּ טיפסו מעט אל צוהר הברזל, הקבוע סמוך לתקרת התא, היו יכולים לראות את אופק הים, או להשיט מבט אל פסגות ההרים.

     

    "גאות הים", מתוך 'מסע הערב של יתיר' מאת אברהם ב. יהושע, הספריה הקטנה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2009. 104 עמודים.

     

     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה