הייתי בקושי בן שתים-עשרה. המורה ביקשה שנכתוב את תוכנו של ספר שאנו קוראים. קראתי אז את 'הקוזאקים' של טולסטוי. כן, ספרות רוסית היתה אהבה שלי כבר אז. עוד לפני כן, בן תשע ועשר, כשעדיין גרנו בירושלים, הייתי הולך לספריית "בני ברית", ושב ממנה עם שני ספרים שהסכימו לתת לי, למשל 'מלחמה ושלום'. ישבתי לשולחן הקטן במטבח הקטן של הדירה הקטנה שגרנו בה בדמי מפתח בשכונת בורוכוב, פתחתי את 'הקוזאקים' והתחלתי לכתוב, יד שמאל מדפדפת בספר ויד ימין כותבת במחברת. זה היה תענוג. אהבתי את הגיבורים, את הסיפור, לא הרגשתי איך הזמן עובר. נגמרה מחברת אחת, נגמרה שנייה, ורק בשלישית הגעתי אל הסוף. החזקתי את המחברות ביד, שלוש, והרגשתי שעשיתי משהו. אבי, יהושע בר-יוסף, הסופר, היה בבית. נתתי לו את פרי עמלי. הוא ישב וקרא, ופניו הגדולים הלכו והאירו. כשגמר ניגש אלי ושאל: "אתה כתבת את זה?" בלי לחשוב הרבה אמרתי "כן", ואבא הריע, "אתה סופר, סופר אמיתי!", וגם קרא לאמי, "בואי, פייגל, תראי, הבן שלך בן שתים-עשרה סופר אמיתי".

קצת רקע. לא מכבר עזבנו את ירושלים, אמי, אבי, אחותי הצעירה ממני בלהה ואני. השארנו מאחורינו עולם שלם, את בתי אונגרים ומאה שערים עם הסבתות והדודות הטובות, ואת בית ישראל שם גרנו, ואת בית ספר העממי הדתי לבנים שאהבתי. יחד עם זה שמחתי, כולי ציפיות. עוד בירושלים, בטיולי שבת בסנהדריה, גילה לי אבי, תוך עישון סיגריות השבת שלו, שאין אלוהים, יש טבע. חיבקתי אלי את ה"אין" הזה בשתי ידיים. התחלתי גם לאסוף עבירות, מדליק גפרורים בשבת, מוריד את הכיפה מהראש בסתר, כל ארבעה צעדים בגילוי ראש – עבירה.
והנה, עוברים לשכונת בורוכוב, שכונה סוציאליסטית, בית חינוך לילדי עובדים, כולם ודאי לא מאמינים ועוברים עבירות. ואני אומר בהתלהבות לאיתן, החבר הראשון שלי בשכונה, על גבעת בלוזובסקי, "אני לא מאמין, אין אלוהים", והוא מסתכל בי לא מבין, זר פתאום, "יש אלוהים - אין אלוהים, למי איכפת"... וכך קרה שהתחלתי לשמור מצוות, ללכת לבית-הספר עם כיפה וציצית (למיטב זכרוני לא לעגו לי), ובשבת כולם בבריכה או בנוער העובד ואני עם הסידור הקטן, הולך להתפלל עם מניין הזקנים בצריף הישן שלהם. אבי לא התערב, ואמי, נדמה לי שחייכה לעצמה. עד היום אני לא מבין את פשר החזרה-בתשובה ההיא, אולי עשיתי בלא דעת למען אמי, שסבלה מן העקירה והמשיכה לשמור מצוות.
את כל זה אני מספר כדי לומר שבסך הכל הייתי בודד, לא פה ולא שם, די אבוד אפשר לומר, והנה קריאת השמחה של אבי, "סופר אמיתי!" שפירושה נפלאות מי יידע איזה. נדהמתי. לא התכוונתי, לא ציפיתי, והנה אוצר כזה, מתנה משמיים, ובאיזו קלות זה הגיע. שמחה גדולה ושיכורה אחזה בי. זה ארך רגע. פני להבו ואמרתי לאבי, "לא אני כתבתי, אני רק עשיתי תמצית". משהו מן האור שבפניו כהה. אך מיד הניח אבי יד על כתפי ואמר לי, "יפה שאתה אומר, בכל מקרה עשית עבודה טובה מאוד".

אחרי למעלה מארבעים שנה של כתיבת מחזות ופרוזה אני יודע שסופר אמיתי – אני מקווה שאני אכן כזה – הוא לא עניין שבא בקלות. 'תמרה' התחיל בכלל כמחזה. הוא אמור היה להתרחש במושבה ותיקה, והיה שם אבא רודף נשים, ראש-מועצה לשעבר, והיו רובים על הקירות, שאחד מהם גם ירה באחת הגירסאות, ובעלה של תמרה היה בכלל נגר שגם פיסל, והבת הגיעה הביתה על מנת לקחת את האב איתה, וסופה שנקלעה למשבר נפשי ונשארה להתרפק על האם, והיתה שם הרבה דרמה ובעצם מלודרמה. משום כך הנחתי לעניין, ורק בשנתיים האחרונות שבתי אליו והתחלתי לכתוב אותו כפרוזה.
הכל נברא מחדש, המקום, האמא, האבא והבת, ונולדו גם דמויות חדשות, ובעיקר ברוך, האוהב של תמרה שמספר את הסיפור שלה, ולא פעם נדמה לי שאולי הוא הגיבור. וצץ גם האלוף היפה, ויחד אתו מלחמת יום כיפור, ונוספה כמובן הדודה יהודית, שבלעדיה לא היה ברוך יודע מה קורה בבית של תמרה, ובלעדיה לא היה הספר מה שהוא היום, ונוספה גם הזרת החסרה שלה, שאולי מסתובבת בעולם ומחפשת אותה, את הדודה, כפי שכמעט כולם שם מחפשים משהו או מישהו, לרוב לא מוצאים ולפעמים כן. ואגב, במחשבה ראשונה רציתי לקרוא לרומן 'מוזיקה של חיפוש קרובים', אבל 'תמרה' ניצחה, כמובן, אחת שיודעת להמשיך ללכת בקומה זקופה ויפה גם עם רגל שהתקצרה, וגם היא אולי מחפשת את החתיכה החסרה שלה.