שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים

    נופל מִחוץ לזמן / דויד גרוסמן

     

    פתיחת הספר:

    רושם קורות העיר: בשעה שהם יושבים ואוכלים את ארוחת-הערב, נהפכות פתאום פניו של האיש. בתנועה חדה הוא הודף את הצלחת שלפניו. סכינים ומזלגות מצטלצלים. הוא קם ועומד, ונדמה שאינו יודע היכן הוא. האשה נרתעת בכיסאה. מבטו מרחף סביב לה ואינו נאחז, והיא – פעם אחת כבר פגע בה אסון – חשה מיד, הנה זה שוב, כבר נוגע בי, אצבעותיו הקרות בשפתיים שלי. אבל מה קרה? היא לוחשת בעיניה, והאיש מביט בה בתימהון –

     

    – אני צריך ללכת.

    – לאן?

    – אליו.

    – לאן?

    – אליו, לשם.

    – לַמקום שזה קרה?

    – לא, לא. לשם.

    – מה זה שם?

    – לא יודע.

    – אתה מפחיד אותי.

    – רק עוד רגע אחד לראות אותו.

    – אבל מה תראה עכשיו? מה נשאר לראות?

    – אולי שם אפשר לראות? אולי אפילו לדבר אתו?

    – לדבר?!

     

    רושם קורות העיר: ועכשיו נפקחים שניהם, מתעוררים.

     

    – הקול שלָך.

    – זה חזר. גם שלךָ.

    – כל-כך התגעגעתי לקול שלָך.

    – חשבתי שאנחנו... שכבר אף-פעם לא –

    – יותר מאשר לקול שלי, התגעגעתי לקול שלָך.

    – אבל מה זה שם, תגיד לי? אין מקום כזה, אין שם!

    – אם הולכים לשם, יש שם.

    – ולא חוזרים משם, אף-אחד עוד לא חזר.

    – כי רק מתים הלכו לשם.

    – ואתה, איך תלך?

    – אני אלך לשם חי.

    – ולא תחזור.

    – אולי הוא מחכה שנבוא אליו.

    – הוא לא. כבר חמש שנים הוא רק לא ולא.

    – אולי הוא לא מבין איך ויתרנו עליו ככה, מיד, ברגע שהודיעו לנו...

    – תסתכל עלי. תביט לי בעיניים. מה אתה עושה לנו? זאת אני, אתה רואה? זה אנחנו, שנינו. זה הבית שלנו. המטבח. בוא, שב. אני אמזוג לך מרק.

     

    איש:

    יפֶה –

    יפה כל-כך –

    יפה

    המטבח

    ברגע הזה,

    כשאת מוזגת מרק

    וחם פה ורך, ואֵד

    מכַסה את שמשת החלון

    הקרה –

     

    רושם קורות העיר: אולי בגלל שנות השתיקה הארוכות, קולו צרוד, דועך ללחישה. הוא אינו גורע ממנה עין. כל-כך הוא מסתכל בה, עד שידהּ רועדת.

     

    איש:

    ויפות מכל זרועותייך,

    העגולות, הרכות.

    החיים הם כאן,

    יְקָרה,

    לרגע שכחתי:

    החיים הם בַּמָקום

    שבו את

    מוזגת מרק

    מתחת לעיגול האור.

    טוב שהזכרת:

    אנחנו כאן

    והוא שם,

    וּגְבול-עולם

    בין כאן

    לשם.

    לרגע שכחתי –

    אנחנו כאן

    והוא –

    אבל אי-אפשר עוד –

    אי-אפשר!

     

    ---

     

    'נופל מִחוץ לזמן' מאת דויד גרוסמן, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2011.
    © כל הזכויות שמורות למחבר ולהוצאת הקיבוץ המאוחד.


    לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>

     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה