שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים
     

    אפילו לא רבע יהודי 
    מנחם פרי שתפו בפייסבוק

    מדינה ישראל היא הכישלון הגדול של התרבות היהודית: מנחם פרי משיב לידידו הוותיק אברהם ב. יהושע.

    בהרצאה מתוקשרת על יחסי הגומלין שבין ישראל ליהודי התפוצות קבע א.ב. יהושע כי "השואה היא כישלון יהודי נורא"; יהודי התפוצות "הם יהודים חלקיים בעוד שאני יהודי שלם"; ו"ישראל היא המושג האותנטי העמוק של העם היהודי". ליהודי מן התפוצות אמר: "אם היהדות חשובה לך, אז בוא לפה ותקבל אותה במלואה ותהיה שותף". וכיוון שמרביתם לא יבואו, אז "לפחות שילמדו עברית, שיכירו אותנו דרך האינטימיות שבעברית".

     

    ב"יהודי שלם", שה"ישראליות" היא המשמעות האותנטית והעמוקה ביותר שלו, לא מתכוון יהושע, כמובן, לקיום של תרי"ג מצוות, אלא לזהות תרבותית – לאותה זהות שלדעתו מתקיימת בישראל "במלואה", "בשלמות", "בטוטאליות".

     

    אין לעג-לרש גדול מזה. הרי מדובר באותה ישראל שקמה בעמל גדול של התנועה הציונית, שכל-כולו התבסס על שלילת הגולה ושלילת היהודי, על תיעוב להיסטוריה שלו והתכחשות לחלקים גדולים מתרבותו. זו אותה ציונות שהיהודי "החדש", שעליו חלמה, היה אמור לראות ביהודי "הישן" את מה שראו בו גדולי האנטישמים; להתנכר לו ולהעמיד במקומו זן חדש.




     


    אלפיים שנה ישבנו בגולה, ומה הבאנו משם? שק ריק. האופציות האחרות, העשירות, הלא-ציוניות, של חיים יהודיים תרבותיים, נמחקו בשטיפת-המוח של החינוך בארץ עוד לפני שבאה השואה והמשיכה את המלאכה. ענקי התרבות של היהודים בפילוסופיה ובהגות, בספרות, במוסיקה, בציור ובמדעים, אינם חלק מאיתנו. נשאר במוחנו רק הדימוי הקריקטורי של העיירה היהודית של מנדלי, שבמאה העשרים כבר מזמן לא היתה קיימת במציאות. מה אנחנו יודעים על הזֶמר היהודי, על שיר העם, על החזנים הווירטואוזים ששרו מוזיקה גאונית, מצמררת?

     

    לפני השואה היתה יידיש שפתם של תשעים אחוז מן היהודים בעולם. נכתבה בה שירה מודרניסטית גדולה, נועזת ופורצת גבולות, שהשירה בעברית בת אותו זמן מחווירה לעומתה, ואולי גם השירה העברית עד עצם ימינו. נכתבה בה סיפורת שספק אם הסיפורת הישראלית מסוגלת להתחרות בה. מה אנחנו יודעים על המורשת היהודית הזאת שלנו? בישראל הפכה יידיש, השפה החיונית והעשירה, רק למושג נרדף לשפה שבדיחות נשמעות בה טוב יותר. ישראל היא המדינה הדמוקרטית היחידה בעולם שתיקנה תקנות וחוקים נגד יידיש. מדינת ישראל, יותר מכל מדינה אחרת, הפכה מבחינת התרבות של יהודי אירופה למדינה אנטי-יהודית, ותחת הכותרת "מדינה יהודית" למעשה המשיכה את המשימה של היטלר להכחיד את הרוח היהודית, את תפארת עברה ואת האוונגרד שבה. איזו בדיחה מרה – המדינה שגבתה "שילומים" מגרמניה, בין השאר על אובדן התרבות היהודית, תקעה את המילון ההיסטורי של יידיש, שפתם של רוב היהודים, באמצע האות אל"ף, מהיעדר תקציב. בעוד עשר או עשרים שנה איש לא יוכל להשלים את המילון הזה. האירוניה של הגורל כלפי האבות האשכנזים של המדינה היא ששנאת היהודים התגלגלה במדינת ישראל ברבות השנים לשנאת אשכנזים בכלל.

     

    ומי שמתחיל במלאכה, נגזר עליו גם להשלים אותה. אחרי שהיהודים "השלמים וה"אותנטיים" של מדינת ישראל סיימו לכלות את המורשת היהודית החילונית שלהם, הם נפנו לחסל גם את הרצף התרבותי החדש, את הרצף הציוני-ישראלי שהם-עצמם כוננו. טריטוריה וקברים להשתטח עליהם הם כמעט כל מה שנותר בו. התלמידים ששולח שר החינוך שלנו למערת המכפלה בחברון, ולכל אבן שחמורו של אברהם הטיל עליה את מימיו, אינם מסוגלים לקרוא תנ"ך – הספר הגדול של ספרות העולם; גם לא את הפרקים על אותו אברהם שלמערה שלו הם נוסעים. ולא רק את התנ"ך ואת ביאליק ואת ברנר ואת עגנון הם כבר לא מסוגלים לקרוא, אלא אף את 'מר מאני' ו'מולכו' של יהושע. קשה להם אפילו העברית של יהודית קציר מלפני עשרים שנה. "לפחות שילמדו עברית, שיכירו אותנו דרך האינטימיות שבעברית", אומר יהושע ליהודי התפוצות. איזו עברית? אותו מלמול עילג ששומעים כאן ברחוב? אותה שפה חורקת שכותבים רוב הסופרים הצעירים, אשר ללא עורך לשוני לא היה ניתן להדפיסם? אותה שפה של מנחי התוכניות והכתבים והפרשנים בטלוויזיה, היורים ארבע צרימות בדקה? אולי הוחלפה העברית בישראלית חדשה (כטענת גלעד צוקרמן), אבל גם לישראלית אמור להיות איזה דקדוק, לפחות בדיעבד. "הוא יָכַל להגיד ששתיכם מֶכירים מהקֶניון" אינו משפט בישראלית, אף שהוא ציטוט מדויק מערוץ 2.

     



    ["מה זה להיות יהודי טוב לדעתך?" - מחברת כיתה ט' בבי"ס ממלכתי]

     


    אני מלא קנאה במה שעושים בצרפת למען המורשת הגאה של התרבות הצרפתית, למען "הצרפתי השלם". תיכנסו לכל חנות ספרים בצרפת, באנגליה, בספרד, ותראו שם ביד רחבה את שיאי התרבות הספרותית במאתיים השנים האחרונות. אבל בארץ לא תמצאו זכר לרצף הספרותי-תרבותי החדש, בן המאה-ושלושים שנה, לא בחנויות וגם לא במחסני הוצאות הספרים. מי בכלל מעוניין בו? אמרתי חנויות, אבל גם חנויות ספרים כמעט לא נמצא כאן. יש רק מיני בּוּטקוֹת למבצעים, שאפילו איזשהו רצף ספרותי בן עשרים שנה, או בן עשר שנים, או בן שנתיים, נעדר מהן. כבר לא קיים הסינון הספרותי-תרבותי מצד קהל הקוראים הטוב, הקובע במצטבר את הזיכרון הספרותי ההיסטורי. למי יש צורך בזיכרון ספרותי כשקונים ספרים לפי גובה ההנחה ולא לפי טיב הספר, במניפולציות שעורכים מי שלא פתחו ספר מימיהם? הישראלים קונים המון ספרים לבדר את נפשם הבורחת מן המציאות, אבל מרביתם כבר אינם מסוגלים לקרוא טקסט מורכב ובעל ערך מתמשך.

     

    ישראל של היום היא האסון הגדול ביותר שקם לספרות הישראלית (שכולם מתפעלים עד כמה היא פורחת); היא הכישלון הגדול של התרבות היהודית, פרט לכך שהיא גם הסכנה הפיזית הגדולה ביותר שקיימת היום בעולם לריכוז הגדול ביותר של העם היהודי.

     

    "אם היהדות חשובה לך", איש תפוצות יקר, "אז בוא לפה" ותקבל אותה במלוא היעדרותה, אבל "תהיה שותף", כי בנוסף לסכנות הטרור והמלחמה שמרחפות פה על בסיס יומיומי, ארבעת-אלפים מאיתנו גם מתים כל שנה מחיידק אלים שמספקים להם בתי-החולים של המדינה בגלל מאה-וחמישים אחוזי ניצול במסדרונותיהם. בואו יהודים, א.ב. יהושע מזמין אתכם.

    *




    פורסם ב-29.3.12













































    מה זה יהודי שלם: תשובתו של א.ב. יהושע






    חיפוש טורים 



    רשימת הטורים הקודמים:

    הערות ראשונות לפרסום הרומאן הגנוז של פוגל
    מערכת ספרי סימן קריאה
    עובר ושב 6: שתי יריקות
    מנחם פרי
    "שמלה לך, קצין תהיה לנו"
    מנחם פרי
    כלבים נובחים לי סיפור
    יואב אלוין
    עמידת ראש בעזרת פח
    מנחם פרי
    הושטת היד והשיחה
    סמי ברדוגו
    מתוך "אני הולך אל הכל"
    הלית ישורון מראיינת את אבות ישורון
    המחשבה המרקדת
    טוני מוריסון (מאנגלית: יואב רוזן)
    על יתושים ואנשים
    בלה שייר
    בין הצודק לבין האותנטי
    אברהם ב. יהושע
    מחאת האוהלים, מחאת המו"לים
    תמר פלג
    "האם זה ספר חשוב? לא." על דחיית כתב-היד של זיכרון דברים
    מערכת סימן קריאה
    דוד פוגל: תגובת שרשרת
    מנחם פרי
    עובר ושב 5: מעשה במסרון
    מנחם פרי
    הלחשן המייצר את הזיכרון
    חגי ליניק
    מוזיקה אשכנזית
    מנחם פרי
    תלוי כקסוּם מרוּם ומרדת: קריאת שירה בקול
    מנחם פרי
    אמריקה שבדמיון
    מתן חרמוני
    אסופה לא סופית
    מרדכי גלדמן
    התמונות של לזרוס המת
    תמר פלג
    "נרשה לך להשכיב אותנו לישון": על גיבורות-בנות בספרי הילדים
    אבירמה גולן
    הניצוץ הראשון
    אברהם ב. יהושע
    להיות סופר אמיתי
    יוסף בר-יוסף
    עובר ושב 4: מה אתה מביא אשה נשואה
    מנחם פרי
    דברים לכבוד דויד גרוסמן בטקס "פרס השלום" בפרנקפורט
    יואכים גאוק
    פגישות עם דויד
    ניר ברגמן
    מחפשת מקום
    אורלי קסטל-בלום

    היהלומים של דליה רביקוביץ
    גדעון טיקוצקי

    המהפך של אלכסנדר המון
    ג'וליאן בורגר (הגרדיאן)
    מכתב לז'וזפה, סבתי
    ז'וזה סאראמאגו
    ועוד - - -
    כל הטורים האישיים >>>
    כל הטורים של מנחם פרי >>>

    למשלוח תגובות הקליקו כאן. נשמח לפרסם כל תגובה עניינית ובטעם טוב, בהתאם לשיקול דעתנו.

    עלית: כל כך הרבה אמת וכל כך הרבה יאוש, ובעיקר ומעל הכל שותפות מלאה בכוון של א.ב יהושע במחיקה מוחלטת של התרבות היהודית האין סופית בעשירותה, שעדיין נלמדת ברצינות ובשקידה וביישומה אצל לומדי התורה. כמות ואיכות לומדי התורה במדינת ישראל עולה על כל מה שהיה בהסטוריה היהודית, והיצירה הרצינית והעשירה פורחת בכל פינות הארץ. תרבות במובנה העמוק - מחשבה, כתיבה, לימוד, וחיים המכוונים על ידי התרבות ומיישמים את ערכיה בכל דקה בחיים.
    ישראל: תמוה בעיני שאדם שהוציא לאור ספרים של סופרים כמו ברדוגו, מטלון, גרוסמן, קציר וליניק מבכה על אבדנה של ספרות ישראלית. נכון, אין לנו לא את שופמן ולא את גנסין אבל יש ספרות שאינה נופלת מהקלסיקונים. גם היום התרבות בארץ היא תרבות עשירה ואיכותית. אז נכון שהיא לא תרבות יידית אלא שואפת את מקורותיה גם מתרבויות אחרות כמו תרבויות של יהדות ערב או מתרבות מקומית שהתפתחה בארץ וכוללת בתוכה את היום יום הישראלי אבל זה לא עושה אותה נחותה יותר ביחס לתרבות אירופית של טרום שואה או טרום מדינת ישראל.

    תשובת מנחם פרי: לא טענתי שאין יצירות גדולות בספרות העברית העכשווית, של עשרים השנים האחרונות. כמה מהן אינן נופלות מן היצירות הגדולות של ספרות העולם, וכמה מהן היתה לי הזכות לערוך ולהדפיס. דיברתי על היעדרו של רצף תרבותי הבנוי על זיכרון, על המשכיות, אשר רק כאשר הוא קיים אפשרית גם יכולת קליטה ממשית מצד הקוראים. היצירות לחוד, עם כל גדולתן הן נזרקות לתוך תהום של נשייה. הקוראים שמסוגלים לקרוא אותן הולכים ומתמעטים, הן לא נמצאות בחנויות, ואחרי כמה שנים הן כבר אינן חוויה חיה לקוראים חדשים. האנגלים קוראים את דיקנס ואת ג'יין אוסטן ברכבת התחתית, ספריהם מצויים שם בכל חנות ספרים. מה אנחנו קוראים מן המאה התשע-עשרה, ואפילו העשרים, ואפילו מן השנים הראשונות של המאה הנוכחית? תרבות איננה יצירות בודדות במועדן, אלא היא מערכת שלמה של זיכרון היסטורי, דיאלוג ביקורתי בעיתונות הספרותית, לשון וקהל שיודע אותה, מחקר... תרבות היא גם טלוויזיה שהמגישים בה קראו ספר או שניים בחייהם והם יודעים לדבר כראוי בשפה של התרבות הזאת. בתרבות ספרותית לא נכה היה כל משכיל ובוודאי כל מבקר ספרות קורא את גנסין כמו שהצרפתים קוראים את פרוסט, והיה קורא אפילו את קבק, ישראל זרחי, דב קמחי ואהרן ראובני.

    תמר: המאמר חד ומעורר מחשבה, אבל אני לא בטוחה שנכון לערבב בין הכרתו של אדם שהוא שייך לעם היהודי וההכרה של אחרים בו ככזה – לבין שאלת רמתו התרבותית של העם הזה והשינויים התרבותיים המפליגים שעבר. לפחות חלק מן הביקורת על מצבנו התרבותי מטריד ומצער גם אותי, אבל אפשר להיות עם ככל העמים גם כאשר הבסיס התרבותי רופף, כשמגישי טלוויזיה אומרים "יכל" ו"מֶכיר" וכשמבקרי ספרות הם נטולי השכלה ספרותית רחבה. אפשר למחות על תרומתה של מדינת ישראל לכיליונה של התרבות היידית הגדולה, ועל כך שהיום היא יורקת בפרצופם של סופרים כשאינה מוכנה להסדיר סוף-סוף את שוק הספרים (אף שאין לה שום בעיה להסדיר את שוק הדלק, למשל) – מחאה שאני שותפה מלאה לה – בלי לערבב לכאן טענה על זהות יהודית. זהותנו השתנתה, לטוב ולרע, והיא עדיין זהותם של צאצאי עם עתיק, שהתגלגל כפי שהתגלגל.

    יואל: לגבי השפה העברית - שפה היא דבר דינאמי. מה שנראה בעיניך כהרס וכזילות של השפה יכול להיתפס בעיני אחרים כהתפתחות טבעית. תופעות דומות בלשון הדיבור - וגם בלשון הכתיבה - קיימות בכל שפה. במובן מסויים, דווקא השינויים הללו מעידים על נצחון הישראליות - העברית הפכה משפה קפואה לשפת יום יום. מבחינת הרצף הספרותי והתרבותי, ההשוואה לצרפתית או לאנגלית לא טובה, מכיון ששם מתקיימים שני תנאים - המשכיות של השפה והמשכיות של המקום. הציפייה שדוברי העברית של היום יכירו ספרות יידיש מאירופה היא אולי ראויה, אבל זו משימה קשה בהרבה...

    תשובת מנחם פרי: יש לנו המשכיות של שפה והמשכיות של מקום כבר למעלה ממאה שנים, אבל אין רצף תרבותי אפילו בן עשר שנים. לגבי ספרות יידיש: היה מן הראוי לתרגם אותה לעברית לפחות במידה (הגדולה) שבה היא תורגמה לאנגלית ולגרמנית. ובנוגע לעברית: העברית הישראלית, כפי שכבר הראה צוקרמן, דווקא חדורה תחביר ושאר השפעות של יידיש, וזאת נקמתה המתוקה של היידיש, ואני אוהב את זה. אבל האופן שבו מדברים היום איננו שלב חדש בעיני, אלא שפה רדודה, עילגת ובלתי עקבית, שאי אפשר לנסח שום דקדוק שלה. ובעיקר, שפה שדובריה כבר מתקשים להבין את מה שכתבו דור אחד לפניהם. אגב: עברית היתה שפה חיה, שמבחינות רבות מצבה היה טוב ממצבה היום, עוד לפני בן יהודה. בכל תרבות יש הבדל בין שפת הפרֵחים לשפה שבה מדברים באמצעי התקשורת ומדברים הפוליטיקאים, ואולי שפת הפרֵחים מעצבת לאט את השפה התקנית. בעברית המדוברת היום איש לא מכיר בשפה תקנית. הטלוויזיה והכנסת מדברים בשפת הפרֵחים.

    ענת כהן: כפי שהטור מדוייק כך הוא כואב מדכא עד עפר. אותי מייאשת במיוחד העובדה שבמשך עשרות שנים של כיבוש, מלחמות שווא וטרור כלכלי חברתי לא קמו אנשי רוח ואקדמיה ישראלים (מלבד בודדים) כחומה בצורה מול גל הבערות, המיליטריזם והלאומנות הברברית שלתוכה שוקעת החברה הישראלית.
    יפעת: הקונפליקט הרעיוני בין היהדות כאוטוכטונית קרי; קשורה בטבורה לאדמה ובין היהדות כמצב גלותי הוא קונפליקט מדמם עד ימינו אנו, שאת הקצה האחד שלו מייצג א.ב יהושע ואת הקצה השני מייצג החוקר דניאל בויארין. עד כמה היהדות קשורה למקום? מה בין המקום המיתי לגיאוגרפי? מהי זהות יהודית שלמה? אלו שאלות מעניינות וראויות אותן אני חוקרת באוניברסיטת ניו יורק.
    זיו: קשה לראות הישג לשוני גדול מזה של השפה העברית. שפה שרק לפני מאה שנים נחשבה למתה ושרדה רק בתפילות הפכה לשפה חיה, תוססת ומדוברת בפי מיליונים. האנגלית והצרפתית לעומתה, עם רצף היסטורי של מאות שנים, לא נאלצו לעבור את אותו תהליך תחייה ולכן כל השוואה בינן לבין העברית אינה נכונה. אז נכון שאנחנו, הישראלים, נוטים לרוץ קדימה ולהתעלם מהעבר. אפשר לראות בכך תופעה מבורכת ולראות בכך נטייה לחפש את העתיד ולהתעלם מהעבר. מסיבה זו חברות היי-טק רבות קובעות את מרכזי הפיתוח שלהם בישראל. ניתן גם לראות בכך עוול תרבותי; אבל מכאן ועד אימוץ הרטוריקה הסאטמרית שקובעת כי הציונות סיימה את מה שהיטלר התחיל בו - המרחק גדול, מנחם.

    תשובת מנחם פרי: עוד מיתוס שמוכרים לנו הוא שהשפה העברית לפני מאה שנה היתה "מתה" ו"שרדה רק בתפילות". היו מאות שנים של כתיבה נהדרת בעברית (שאומנם לא דיברו בה) – הן בספרות הרבנית והן בספרות החילונית. אגב, גם רוב השירים של ביאליק נכתבו לפני יותר ממאה שנה. לא בן יהודה החייה את העברית הכתובה, ולא בארץ קרה הדבר. תגובתך, זיו, היא עוד דוגמה לכך שמחקנו את עברנו. הוא פשוט לא קיים בתודעה של אנשים משכילים.

    עפרה: כפי נסיוני ממכבש החינוך בקיבוץ של השומר הצעיר בשנות ה-50 וה-60 (ואין בדברי שום כוונת כפירה במפעל ההתיישבותי הקיבוצי), ביצעו בנו מחנכינו והורינו מעשה נורא של מחיקה בשם מהפכת תרבות כוזבת, שאת תוצאותיה אנו סובלים עכשיו. ממש כשם שאבי "עיברת" את שם משפחתו ובכך ביצע למעשה "רצח אב ואם" סמלי שני (הוריו, בני צ'רנוביץ' נכחדו בשואה) – כך גם בוצע בנו רצח-תרבות. ממש כך. בנוסף, לא למדנו עברית כראוי והאידיש נחשבה שפה בזויה שדיברו בה "צאן בהלכם לטבח". במשך שנים אני עמלה על כיבוש-מחדש של ידע ואוצרות תרבות שנגזלו ממני, ועדיין עם הארץ אני, פשוטו כמשמעו.
    מיטל: מנחם, אני מסכימה כמעט עם כל מילה אם כי לטעמי שכחת משהו חשוב. לאחר יהדות אשכנז, הגיעו בשנות החמישים עולים מצפון אפריקה - חלק לא מבוטל מההוויה הישראלית. הרי את מחיקת המורשת היהודית לא עשו בצורה יותר שיטתית מאשר לעולי צפון אפריקה. שמותיהם הוחלפו, בבתי הספר לימדו אותם שירים "ציונים" וערכים קיבוציים וסוציאליסטים. הסבירו להם כיצד עליהם לשנות את על הווייתם על מנת להפוך ל"צברים". כשהוריהם דיברו איתם ערבית הם התביישו, הבליעו את השירים והסיפורים עליהם גדלו כדי להתאים עצמם למורשת- שהייתה רק בת 5 שנים בערך.  המימונה לדוגמא במהלך השנים נשכחה הבושה מהיותה חג מרוקאי ויותר ישראלים (וחברי כנסת) חוגגים אותה, ואף משדרים אותה בטלוויזיה. מדוע היום זה בסדר לשמוע שירים בערבית? איך זה התגנב "למורשת היהודית" החדשה? נכון, אין הרבה כבוד למורשת שקדמה להקמת המדינה. אנו מוקיעים אותה כאילו היא זו שגרמה לשואה ובכך לטעמי רק מוכיחים את מה שהגרמנים חשבו- שיש בה משהו פסול. אל לנו לשכוח שיהודים בתפוצות היו בכל העולם ולא רק באירופה, וכדי להוקיר מורשת יש לקבץ אותה מכל קצוות תבל, זו הדרך היחידה שבה נקבל את כל הקשת המרהיבה של ספרות ושירה יהודית שתזכיר לנו מניין באנו ומה אנו צריכים לזכור.
    רות: ספרות עברית הנלמדת הן בבתי הספר (במיוחד בעבר) והן באוניברסיטאות אינה כוללת ספרות מהמזרח, אולי פה ושם מספר הבלחות אך לא יותר מכך. מהו רצף תרבותי עבורך מנחם פרי? כנראה שהכל בעיני מי שהכוח בידו. מה שנקרא ״קונצנזוס״.
    יהושע: גישתו של יהושע היא צרה. יהודי או שמקיים מצוות או היהודי התרבותי חי בארץ. גישתו של פרי רחבה יותר ועמוקה יותר. יהודים של תרבות שחיים ויוצרים באונ' בארהב תורמים איש אישה במקצועו ובתחומו וזה בא עם שילוב מופלא של ערכים של תרבות יהודית ויוצרים תשלובת בריאה שהיהדות גם התרבותית בארץ היא חיוורת לעומתם. יהדות של תרבות איננה עניין לגיאוגרפיה וגם לא לשפה. היהודים הישראליים מדברים ברובם בעברית עילגת חסרת עומק ודמיון שהיא חיוורת לעומת התרבות היהודית גם באנגלית.


     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה