שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים

    אִמרות משפחה / נטליה גינצבורג


    פתיחת הספר:


    בבית הורי, כשהייתי נערה צעירה, וישבנו סביב השולחן, ואני או אחותי או מישהו מאחַי הפכנו כוס על המפה, או הנחנו לסכין ליפול, היה קולו של אבי מרעים: "אל תהיו לא־יוצלחים!"


    אם הספגנו את הלחם ברוטב, היה צועק: "אל תלקקו את הצלחות! אל תשפריצו! אל תעשו כתמים!"

     

    השפרצות וכתמים היו, בעיני אבי, גם הציורים המודרניים, שלא היה יכול לסבול.


    הוא היה אומר: "אתם לא יודעים לשבת ליד שולחן! אתם לא בני־אדם שאפשר להביא לִמקומות!"

     

    והיה אומר: "אתם, עם כל ההשפרצות שלכם, אם הייתם יושבים לארוחה בבית־מלון באנגליה, תיכף־ומיד היו מסלקים אתכם".

     

    לאנגליה רחש הערכה גבוהה מאוד. היא היתה בעיניו המופת הכי גדול לתרבות בעולם.


    בשעת הארוחה היה משמיע את הערותיו על האנשים שפגש במשך היום. הוא החמיר מאוד בשיפוטיו וראה בכולם טיפשים. טיפש היה לדידו "טמבל". "הוא נראה לי טמבל כהוגן", היה מעיר על איזה מכר חדש. מלבד ה"טמבלים" היו גם ה"נֶגְרִי". "נֶגרוֹ" היה בעיני אבי מי שהליכותיו חסרות־נימוס, מגושמות וביישניות; מי שמתלבש באופן לא־הולם, מי שאינו יודע ללכת בהרים, מי שאינו יודע שפות זרות.

     

    כל מעשה או תנועה שלנו שנראו לו לא־הולמים זכו בפיו לַהגדרה "נֶגרִיוּת". "אל תהיו נֶגרי!" "בלי נֶגרִיוּת!" היה צועק עלינו שוב ושוב. קשת ה"נֶגרִיוּת" היתה רחבת־ידיים. "נֶגרִיוּת" היתה יציאה לטיול בהרים בנעליים קלות, עירוניות; קשירת שיחה, ברכבת או ברחוב, עם שותף־לנסיעה או עם עובר־אורח; דיבורים דרך החלון עם שכנים; חליצת הנעליים בסלון וחימום כפות הרגליים מול פתח ההסקה; השמעת תלונות, בשעת טיול בהרים, על צמא, עייפות, או קילופים בכפות הרגליים; הבאת מאכלים מבושלים ושמֵנים לטיולים, והבאת מפיות לקינוח האצבעות.

     

    לטיולים בהרים היה מוסכם שמביאים רק מאכלים מסוג מוגדר, כלומר: גבינת פוֹנְטִינָה רכה ושמנה; ריבה; אגסים; ביצים קשות; ואף היה מוסכם ששותים רק תה, שהכין הוא־עצמו על מַבעֵר הכוהל. הוא היה מרכין אל המַבעֵר את ראשו הארוך וזְעוּם־העפעפיים, ששערו אדום וגזוז כמברשת, והיה מגונן על הלהבה מפני הרוח בכנפות המקטורן שלו, מקטורן צמר בצבע חלודה, שָׁחוּק ומרוט בכיסים, תמיד אותו מקטורן בימי החופשה בהרים.

     

    היו אסורים בטיולים קוניאק וקוביות־סוכר: אלה, הוא אמר, "דברים של נֶגרי"; והיה אסור לעצור לארוחה קלה בבקתת־הרים, כי זאת "נֶגרִיוּת". נֶגרִיוּת היתה גם כיסוי הראש מפני השמש במטפחת או בכובע־קש קטן, או התגוננות מן הגשם בקפּוּשוֹן לא־חדיר, או כריכת צעיף לצוואר: אמצעֵי הגנה חביבים על אמי, שבבוקר היציאה לטיול ביקשה להשחיל אותם לתרמיל־הגב, בשבילנו ובשבילה, ואבי, כשהיו נקרים אל בין ידיו, היה משליך אותם בחמת־זעם.

     

    בטיולים אלה, בעודנו פוסעים בנעלינו הממוסמרות, הגדולות, הנוקשות והכבדות כעופרת, בגרבי־צמר ארוכים ועבים ובכובעי־גרב, משקפי־שלג למצחנו, והשמש קופחת על ראשינו שטופי־הזיעה, היינו מביטים בקנאה ב"נֶגרי" העולים בקלילות בנעלי־טניס, או יושבים אל השולחנות בבקתות ואוכלים שמנת.

     

    אמי כינתה את היציאה לטיולים בהרים "הבידור שמעניק השטן לבניו", וניסתה תמיד להישאר בבית, בייחוד כשדובר על אכילה בחוץ: משום שאהבה, לאחר האכילה, לקרוא את העיתון ולישון על הספה בחלל הסגור של הבית.

     

    את ימי הקיץ עשינו תמיד בהרים. היינו שוכרים בית לשלושה חודשים, מיולי עד ספטמבר. בדרך־כלל בית מרוחק ממקום יישוב, ואבי ואחַי היו הולכים מדי יום ותרמילי־גב על שכמיהם, לערוך קניות בכפר. לא היו לנו שם שום בידור או שעשועים. את הערבים העברנו בבית, סביב השולחן, אנחנו הילדים ואמי, ואילו אבי היה יושב וקורא בקצה האחר של הבית, ומפעם לפעם היה מציץ לחדר שבו נאספנו לפטפט ולשחק. היה מציץ בחשדנות, זְעוּם־עפעפיים; והיה קובל באוזני אמי על המשרתת שלנו נָטָלינָה, שבילגנה את הסדר של אחדים מספריו; "נָטָלינָה היקרה שלך", היה אומר, "לא־שפויה", היה אומר, ולא היה אכפת לו שנָטָלינָה, במטבח, יכלה לשמוע אותו. על־כל־פנים, נָטָלינָה כבר היתה רגילה לביטוי "הלא־שפויה הזאת נָטָלינָה" וכלל לא נפגעה ממנו.

     

    לפעמים בהרים היה אבי מתכונן בערבים לקראת טיולים או טיפוס. היה כורע ברך על הרצפה ומושח את הנעליים שלו ושל אחַי בשומן לווייתנים; הוא היה סבור כי רק הוא יודע לשַׁמן את הנעליים בשומן הזה. אחר־כך היה נשמע בכל הבית קרקוש רם של ברזלים: הוא חיפש את צִלְצְלי־הטיפוס, את היתדות ואת גרזני־הקרח. "איפה תקעתם את הגרזן שלי?" היה מרעים, "לידיה! לידיה! איפה תקעתם את הגרזן שלי?"

     

    בארבע לפנות־בוקר היה יוצא לטפס, לפעמים לבדו, לפעמים עם מדריכים שהיה מיודד איתם, לפעמים עם אחַי; וביום שלאחר הטיפוס הוא היה בלתי־נסבל בגלל עייפותו; בפנים אדומים ותפוחים בשל השמש המוחזרת מן הקרחונים, בשפתיים סדוקות ומדממות, באף מרוח במין משחה צהובה הדומה לחמאה, בגבות מכוּוצות ומצח מתולם ונסער, היה אבי יושב וקורא עיתון מבלי להוציא הגה מפיו: היה די בדבר של־מה־בכך לגרום לו להתפרץ בזעם מבהיל. כשחזר מטיפוס עם אחַי, היה אבי אומר עליהם שהם "סתומים כמו סָלאמי" ו"נֶגרי", וכי אף־אחד מבניו לא ירש ממנו את התשוקה להרים; חוץ מג'ינו, אחינו הבכור, שהיה מטפס־הרים מצוין וטיפס עם חבר לפסגות הכי קשות. על ג'ינו ועל אותו חבר שלו דיבר אבי בגאווה מהולה בצרות־עין ואמר שלו־עצמו כבר אין נשימה עכשיו, כי הוא מזקין.

     

    וחוץ מזה, אותו אח שלי, ג'ינו, היה בחיר בניו מפני שהשׂביע את רצונו בכל; התעניין במדעי־הטבע, אסף חרקים וגבישים ומחצבים אחרים, והיה תלמיד שקדן. לימים נרשם ללימודי הנדסה, וכשהיה שב הביתה אחרי מבחן והיה מספר שעשה אותו בהצטיינות, היה אבי שואל: "איך זה שבהצטיינות? למה לא בהצטיינות יתֵרה?"

     

    ואם קיבל 'בהצטיינות יתֵרה', היה אבי אומר: "אוּה, אבל זה היה מבחן קל".

    ---


    'אִמרות משפחה' מאת נטליה גינצבורג, מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו, מתרגם שותף: מנחם פרי, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2012.
    © כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.

    לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>

     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה