שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים
     

    מארֶק לאוב: תשליל של עדות 

    מיכל גוברין
    שתפו בפייסבוק

    מיכל גוברין, מחברת 'השם' שבימים אלה רואה אור מחדש – רומאן שהגיבורה שלו היא בת לפליטי שואה – מספרת על אחיה, מארֶק, שהיה בן שמונה במותו.


    מה נותר מילד בן שמונה, שנרצח?

    דף-עד: "נמסר בתל אביב, 26.3.1956 על ידי: רינה גוברין [לשעבר, רגינה פוזר-לאוב]: אשתו [אלמנתו] של: לאוב גבריאל. מקום וארץ לידה, פשמישל, פולין, מקום המוות, הובניקי ע"י פשמישל. נשוי. מספר הילדים: 1".

    בתחתית הדף: "שמות הילדים עד גיל 18 שניספו: מרדכי. הגיל: 8. המקום והזמן שנספו: 14.5.1944, אושביץ".

    מרדכי לאוב. מָארֶק.

    דף עדות וכמה צילומים באלבום הקטן העטוף זמש חום רך, הטמון במגרת הלבנים של אמא. בלילות כשנשארתי לבדי, בת יחידה מנישואים שניים, בדירה בקומה השלישית בתל אביב, נשלחה יד הילדה הקטנה שלי אחריו. מוציאה אותו בלב רועם, והבהלה מחשיכה את מראה הילד הנשקף מצילום צהוב, עם עיני שקד מלוכסנות מעט. מחייך מתחת לשיער חלק בהיר, מסורק לצד, לבוש במכנסיים קצרים עם כתפיות. עומד בזקיפות בוטה ומבוישת כאחת. מביט בי ישירות, בתנועת פה קטנה, של חיוך או ריכוז, לפני שאמהר בדפיקות לב לטמון את האלבום בחזרה.



    [מארק (מרדכי לאוב), בן 3]



    שביבי מילים של אמא בפנים מוארות, "את מארֶק הייתי מוציאה בשלג על המרפסת, שינשום אוויר צח. המטפלת היתה מזדעזעת, אבל הייתי מלבישה אותו טוב-טוב ומוציאה". או בקול רך, עוטף, "למארק הייתי מביאה גוגל-מוגל". מבלי שאדע מהו המאכל עם אותו שם משונה, או שאשער באילו נסיבות אימתניות היתה אמא "מביאה" אותו. וכשנפטרה לפני עשרים-וחמש שנה לקחה איתה אמא את פניו של מארק החיים בה, את תנועותיו, את התפרצויות הבכי שלו, והצחוק.

    ועם זאת, הכרתי אותו. מקרוב. דחוקים יחד בחיקה של אמא. רוכנת גם אליו כשהתכופפה לעריסה שלי, שרה בקול הזהב המותך שלה לשנינו בשפה הזרה לי, אהה, אהה, קוֹדְקי דְוָוה... אַי לי לוּ לי, לי לו לה. מגיח לצידי כצל. הבן של אמא. שנים. מבלי שאעז אפילו להגיד, "אחי".

    מארק. הילד האהוב של רגינה ושל גוטק לאוב, בעל המנסרות האמיד בפשמישל. בחדר מלא צעצועים בדירה רחבת הידיים, בבניין המודרני, הראשון עם מעלית בכל העיר. משחק אולי עם הרכבת החשמלית שאבא הביא לו מנסיעה לווינה, והקרונות הזעירים אצים בנשיפה במעלה הגשרים, המחסומים המתרוממים, האגם הקטן, סיבוב הפסים, הרכבת שכל-כך חשקתי בדירה הצנועה בשיכון עובדי המדינה בתל-אביב כשאבא, פנחס גוברין, בעלה השני של אמא, בנה איתי מכולת עם משקולת זעירה מקרטון ועם קמח אמיתי.

    ילד חולם, שובב, מטפס בגינה על גזע עץ הערמון, נאחז בו בידיים חזקות, ברגליו במכנסים הקצרים. "מארק! מארק! איזה שובב אתה!" קוראת אחריו חסרת אונים המטפלת. ודאי היה כזה, כי גם אני טיפסתי על עצי האורן לצד הדשא הצעיר שצמח מתחת לשמיים אחרים בין בניינים לבנים, חדשים, חובקת את הגזע המחוספס, המטיף שרף.

    מעולם לא סיפרה לי אמא איך נרצח גוטק ונתלה בפומבי, או שהורידה אותו, למרות האיסור, מעץ התלייה, כדי להביא אותו לקבורה, כפי שנודע לי שנים אחרי מותה. ואיך הגיב אז מארק? האם יצא מחדרו לכניסה לדירה כשצלצל נהג בית החרושת לתוצרת עץ, מחזיק את כובע הקסקסט בין ידיו, ולבסוף מרים את פניו השחורות מפחד אל אמא ואומר, "תלו את פאני לאוב". ואיך מארק מאחורי הגוף המתאבן של אמא, נצמד אליה, והכאב חותך אותו, כמו שברי הזכוכית של המנורה שהוא מפיל כשרץ בחזרה לחדר שלו ממרר בבכי, במחנק שהיה חותך אותי בגרון, כשפתאום התקשה גופה של אמא ובלי סיבה הפנים שלה קדרו. ואיך כשנשארו לבד, נסעו בחיפזון מפשמישל לקרקוב, לסבים שכבר גורשו לגטו? ומה עשה בגטו מארק?




    יום אחד הרציתי באוניברסיטה בניו ג'רזי. בסופה ניגש אלי גבר עדין בעל פנים פתוחות ומבט חודר ומואר. "גם האמא שלי מקרקוב", אמר. "נדמה לי שהיינו פעם יחד בקיץ בצפת". "אולי", אמרתי, זוכרת את מועקת השיחות בפולנית שאמא ניהלה עם נשים זרות, ואני לידן, ילדה בודדה בבקרים הצחים. "אשאל אותה בטלפון אם הכירה את האמא שלך", הציע. "כן, תשאל". ולמחרת, מגיע אי-מייל עם תשובה ממנו, "אמי אמרה שהיא הכירה היטב את אמך. גם מצפת. ואז אמרה, שהיא היתה הגננת של האח שלך בגטו. ובאותה ענייניות סיפרה על המוות הנורא שלו".

    כבר בתל-אביב, בדירתה של עוזרת-הגננת לשעבר בגן הילדים שהתארגן בגטו קרקוב, שמעתי מפיה, "אני זוכרת טוב מאוד את היום שבו אמא שלך הגיעה לגן. אשה גבוהה, אלגנטית, מחזיקה ביד את מארֶק. 'זה הבן שלי', אמרה, 'הוא זקוק לתשומת לב מיוחדת', הוסיפה, 'עבר עליו הרבה. אבא שלו נרצח'. הילד הזה לא יוצא לי מהראש", אמרה, "את יודעת. יש הרבה ילדים, אי אפשר לזכור את כולם. אבל האח שלך" (רעדתי) "לא יוצא לי מהראש. תמיד מסודר, גבוה מגילו. ילד נבון מאוד. מתפרץ לפעמים בצחוק, ולפעמים בכעס. היה מנהיג את כולם. מה שאמר היו הילדים עושים אחריו".

    בת-הדודה הקשישה של אמא היא היחידה המחזיקה עדיין משהו מזכרו. אולם היא, שהיתה בין בני המשפחה הרבים שנדחקו אחרי הגירוש לגטו בדירה אחת, ממעיטה בדיבור, "אני זוכרת אותו", היא אומרת, "כן... היה ילד גבוה מגילו, נבון מאוד" (אותו ביטוי), "אהב לצייר".

    בקופסאות קרטון בארכיון יד ושם, ניירות דקיקים של העתקי נייר קופי, שורות צפופות מודפסות גרמנית. עדות שנגבתה מאִמי במפלג המשטרה לחקירות פשעי הנאצים ועוזריהם ב-1973. בתביעה כנגד אחד ממפקדי גטו קרקוב היא מתארת את האקציה, כפי שראתה מהמחבוא "שהכנתי לי ולבני" בעליית גג בכיכר זגודי. תיאורי זוועה, של אנשים הנדחפים לכיכר, יריות, גופות מוטלות, חולים מושלכים מחלונות בית-החולים לחולים במחלות כרוניות. משפחה שהיא מכירה עוברת, והנאשם מרים לעברם אקדח. את הירייה היא לא שומעת, רואה רק את הגופות הצונחות. "לא יכולתי להסתכל באופן רציף", מזנקות אלי המלים מתוך העדות, "כי התחבאתי עם הבן שלי ולא יכולתי לעזוב אותו".

    ופתאום הם שם. שניהם, בעליית הגג. עם הספרונים שהכינה לו אולי מבעוד יום. מארק, כבר כמעט בן שבע יושב ומחבק חזק את הדובי, כדי שאמא לא תשמע איך שדופק לו הלב, כי בחוץ נביחות וצעקות וילדים בוכים, צורחים. לופת אותו בכל הכוח ומנסה לסגור את האוזניים.

    ואז, מורדם כנראה בכדורי שינה, הוא מצטנף בתוך תרמיל גב למרות גפיו הארוכות, מִטלטל על הגב של אמא באקציה של חיסול הגטו, ששיאה היה המצוד אחרי הילדים. נושאת אותו כך על גופה בצעדה אל מחנה פלשוב, בין מעט הילדים שהוברחו. ואיך בבקרים, כשכל הנשים יוצאות לעבוד במתפרה, בשְטיקֶרַיי, הוא נשאר בצריף הנשים, אולי מארגן סביבו את הילדים האחרים שהוברחו. ובערב כשאמא שבה היא תמיד מביאה משהו. "היא היתה היחידה שסחרה בפרודוקטים, כי היה לה ילד", אמרה לי אֶרְנָה שעבדה איתה בשטיקריי. ושוב חוזר הגוגל-מוגל מהביצה שבחשה לקצף דק. וההדים על הקאפו של המתפרה, שגילה את הביצה שרגה לאוב "סידרה", ואיך עמדה מולו, כשאיים שיסגיר אותה לירייה, ובזקיפות הטיחה בו בפני כל האסירות שיתבייש שהוא "בוגד בעמו". ומעגל של שקט מצמרר יורד סביבה, כמו אז, פתאום באוטובוס בתל-אביב, כשאמא הטיחה כמה מלים בנהג דן שהשפיל את ראשו בשתיקה. "הוא היה קא-פו" סיננה שתי הברות לא מובנות כשירדנו.



    [מיכל גוברין. צילמה: רחל-שלומית ברזיס]



    ואז, אחרי שניתנה הפקודה לצוד את הילדים שהוברחו לפלשוב, קראתי בתיעוד שהילדים היו מתחבאים בבקרים בלַטְרינוֹת. (בלטירנות?...) איך שיחקו שם? ואיך נתפסו והועברו לקינדרהיים? והאם גם שם, כמעט בן שמונה, התבלט מארק, ילד נבון, שובב? האם סיפר לילדים המקיפים אותו על קרני הירח הנושאות אותם בלילות מבעד לסדקי הצריף ברכבת חשמלית זעירה רחוק-רחוק מעבר ליריות, לנביחות הכלבים הגדולים של אמון גת, לנשים הסוחבות עגלות מלאות אבנים, ולריח החרוך של גופות נשרפות.

    מסרבת לחשוב על מארק שנדחף עם שאר ילדי הקינדרהיים אל תוך המשאית המכוסה ברזנט שחור, וידיהם מבצבצות מתחת ליריעה השחורה בזעקות שהפכו לצעקה אחת, "מאמה! מאמה!", הזעקה הנבלעת בצלילי שירי הערש הגרמניים, המהדהדים מהרמקולים שנתלו בסאדיזם מבעית על העצים סביב לאפל פלאץ, מעבירים בשידור ישיר את חגיגות יום האם בגרמניה, מכסים בצלילים עליזים את צרחת עשרים אלף אסירי המחנה ואת יריות היחידה המוגברת המקיפה אותם במכונות ירייה, יורים באמהות הרצות אחרי המשאיות השחורות הנושאות את הילדים לאושוויץ, לתאי הגזים.

    והשעות האחרונות.

    בבני ברק, בדירה כבדת רהיטים, אני פוגשת את אחת מתשע הנשים החרדיות ששרדו בקבוצה עם אמא, החילונית היחידה. היא מספרת: "כשהגענו לאושוויץ, השאירו אותנו לילה שלם בחוץ ליד תאי הגזים. היו נשים שהתפללו. היו נשים שוויתרו, ורצו אל גדר התיל המחושמלת. אמא שלך אמרה לי, 'בואי, נחפש'. לוקחת אותי אל מאחורי תאי הגזים. היו שם עצים, עצי לבנה. והיא חיפשה על הגזעים. 'אולי מארק השאיר לי סימן. אולי כתב לי משהו'".

    אחרי שנים רבות, כשהגעתי אני עם בתי הבכורה אל מה שהפך למוזיאון אושוויץ, שם, ליד חורבות תאי הגזים, אחז בי שיתוק בכל הגוף. במאמץ קמתי, פורשת אל בין עצי הלבנה הבודדים. מחפשת בסחרחורת על הגזעים. מרחוק נשמעו קולות המבקרים, הקבוצות. אין אונים הוצאתי מהתיק סכין פלסטיק. M חרטתי על גזע עץ, לאט. M, מארק, מאמה, מיכל. כאילו כך, קו אחרי קו, יהיה איתנו רגע ילד שהיה הופך ודאי לגבר נאה עם פסוקת בשיער המאפיר כבר. ילד במכנסיים קצרים וכתפיות, עם מבט מלוכסן מעט. נבון, שובב. מארק. עומד לרגע בין עצי הלבנֶה, בעשב הדק.



    [תמונת מארק במליאת האו"ם, יום השואה הבינלאומי 2012]


    ביום השואה הבינלאומי, ב-27 בינואר 2012, הוצגה באולם המבקרים של האו"ם תערוכה שהכין מוזיאון "יד ושם", ובה ציורים, שירים ומשחקים של ילדים בשואה. את התערוכה, שאצרה יהודית ענבר, פתח סיפורו של מארק, כילד שלא השאיר סימן. למחרת, בישיבה מיוחדת במליאת האו"ם, סופר סיפור חייו הקצרים של מארק, והוקרנה תמונתו. אותה תמונה שהייתי מוציאה בגנבה ובלב רועם, כדי להביט בילד הזר. פניו של מארק המוקרנים לרגע בהקשר פומבי ובינלאומי שכזה היו משב מטלטל של נוכחות, מתוך תהום ההיעדר.

    *


    פורסם ב-17.4.13

    'השם' מאת מיכל גוברין


    הרשימה נדפסה במהדורה האנגלית של עיתון 'הארץ' ב-27.1.12

     



     



    חיפוש טורים 


    רשימת הטורים הקודמים:

    שושלת צילה
    יהודית קציר
    המורה לספרות שלנו
    ישעיהו קורן
    תריסר ללטינו
    טל ניצן
    על סקוט פיצג'ראלד
    ארנסט המינגווי
    עניין אחר לחלוטין: על פאול צלאן
    שמעון זנדבנק
    למה דווקא מדגסקר? הערות בשולי 'אמרות משפחה'
    מנחם פרי
    "אלוהים הוא בכיין, הוא פחדן"
    מנחם פרי
    זמן סגול
    דורית אדרין
    לפגוש את אפריקה
    ניר רצ'קובסקי
    ובמצותינו דם נערים פלסטיניים
    מנחם פרי
    אלזה מורנטה: הכתיבה והחיים
    מערכת הספריה החדשה
    ימי ראשון ורביעי
    אדוה בולה
    הזמן שנמצא: הערת המתרגמת
    הלית ישורון
    חסרי בית
    אפרת דנון
    הסיפור שמאחורי 'מטאטא וסיפורים אחרים'
    נגה אלבלך
    מה זה יהודי שלם
    אברהם ב. יהושע
    אפילו לא רבע יהודי
    מנחם פרי
    הערות ראשונות לפרסום הרומאן הגנוז של פוגל
    מערכת ספרי סימן קריאה
    עובר ושב 6: שתי יריקות
    מנחם פרי
    "שמלה לך, קצין תהיה לנו"
    מנחם פרי
    כלבים נובחים לי סיפור
    יואב אלוין
    עמידת ראש בעזרת פח
    מנחם פרי
    הושטת היד והשיחה
    סמי ברדוגו
    מתוך "אני הולך אל הכל"
    הלית ישורון מראיינת את אבות ישורון
    המחשבה המרקדת
    טוני מוריסון (מאנגלית: יואב רוזן)
    על יתושים ואנשים
    בלה שייר
    בין הצודק לבין האותנטי
    אברהם ב. יהושע
    מחאת האוהלים, מחאת המו"לים
    תמר פלג
    "האם זה ספר חשוב? לא." על דחיית כתב-היד של זיכרון דברים
    מערכת סימן קריאה
    דוד פוגל: תגובת שרשרת
    מנחם פרי
    ועוד - - -
    כל הטורים האישיים >>>

     

    למשלוח תגובות הקליקו כאן. נשמח לפרסם כל תגובה עניינית ובטעם טוב, בהתאם לשיקול דעתנו.


       
    דבורה: מיכל יקרה, קשה לי לבטא את מה שעבר עלי למקרא הדברים שכתבת על אחיך מארק, על אמך, עלייך... הרגשתי שאת כותבת גם עלי ועל תחושותיי... על הנוכחות החזקה שמעבר להעדר, על הכאב והגעגוע לזה, לזו שלא הכרנו, ועם זאת, כה מוכרים ופועמים, נמצאים, וקיימים, בתוכנו ממש. גם אני, קראתי לה: "הבת של אבא..." עד אותו יום, בו ראיתי את דף העדות שאבא כתב. חזרתי מ'יד ושם' ובמשך שעות ארוכות רעדתי בלי שליטה. הייתי בשוק. היה ברור לי שמשהו חזק מאד קורה. ואז פתאום, קלטתי שהיא לא רק "הבת של אבא" היא אחותי - אחותי הגדולה. גלילה - תינוקת כבת שנה, הוצאה להורג באקציה ב 6 לנובמבר 1943, חבוקה בזרועותיה של 'טנטה אתי'. היום, אני יודעת שגלילה חיה בתוכי, חלק בלתי נפרד מעצמותי. ואני מבינה למה תמיד חזרתי ואמרתי: "נולדתי בשואה", על אף שנולדתי שנים לאחריה. היום אני גם מבינה מאיפה באה האימה הנוראה שאני נושאת בתוכי מפני אי-זה שיהרוג אותי - פחד מוות משתק מאיון, מהכחדה, מאי-היות, שהם בשורש כל עבודת החיים והיצירה שלי - הרואה ב'היות' את המהות הבסיסית הנתונה בשורש כל המציאות, הרואה ב'היות' את האלהות, את זיק הקודש שבאדם והשורש לכל החיובי בחיים. גלילה ואני נהיינו לאחת. אני נושאת את צרחתה. היא חנוקה בגרוני. משימת חיי היא להכיל את האימה שבעטיה נעתקה נשימתה - נשימתי, עד שקפאנו וחדלנו להיות - לחיות. סיפור חיי, הוא שחזור מדוייק של אימת המוות, הזעקה שלא נענתה ואבדן האמון והאמונה של גלילה. היום אני יודעת שסיפור הנשמה שלי, תכלית ירידתה לעולם, כרוך בלא הפרד עם סיפורה שלה: באתי כדי לפדותה משבייה, באתי כדי להתיר את כבליה. ללמוד מחדש לנשום, לחיות, לשמוח, לצחוק, ללמוד מחדש לתת אמון ולהיות נאהבת בלא פחד מפני אותה בגידה - שקטעה מיני אז, פעם אחר פעם את רצף ה'היות' הבטוח... ונתקה את הקשר עם 'אור האינסוף' - האמונה הוודאית ב'היות' ללא חת. מיכל תודה. תודה על השיתוף ותודה שאפשרת לי לגעת בפצעי שלי ולעשות עוד צעד אחד קדימה. דבורה.    

       




     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה