שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים

    ברלין, אלכסנדרפּלאץ / אלפרד דֶבּלין


    קטע מן הפרק הראשון:


    כשמגיע יום רביעי, היום השלישי, הוא לובש את המיקטורן. מי אשם בכל? רק אידה. אלא מי. אני שברתי לה את העצמות אז, לבהמה, ובגלל זה הצטרכתי לשבת. עכשיו היא קיבלה מה שרצתה, הבהמה מתה ואני תקוע כאן. והוא מיילל לעצמו ורץ ברחובות. לאן? לבית שבו היא גרה איתו, אצל אחותה. דרך אינוואלידֶנשׁטראסֶה, לאַקֶרשׁטראסֶה, ישר הביתה כמו כלום, החצר השנייה. לא היה בית סוהר, לא הייתה שיחה עם היהודים בדראגוֹנֶרשׁטראסֶה. איפה הנבלה הזאת, הכל באשמתה. לא ראיתי כלום ברחוב, אבל את הדרך מצאתי. קצת עווית בפרצוף, קצת עווית באצבעות , הנה הגענו, בּוּמבּידיבּוּם-בּידיבּוּם-בּידיבּוּם, רומבּידיבּוּם-בּידיבּוּם.

    צלצול "מי שם?" "אני". "מי?" "תפתחי כבר, בחייך". אלוהים, אתה פראנץ". "תפתחי". רומבּידיבּוּם-בּידיבּוּם-בּידיבּוּם. סיבים על הלשון, לירוק אותם. הוא עומד בפרוזדור, היא סוגרת את הדלת אחריו. "מה אתה רוצה מאיתנו. מה אם מישהו ראה אותך במדרגות". "למי אכפת. שיראו. בוקר טוב". הולך לבדו ונכנס שמאלה, לחדר. בּוּמבידיבּוּם. הסיבים המרגיזים על הלשון, לא מסתלקים. הוא מגרד באצבע. אבל אין שם כלום, סתם מן הרגשה מטומטמת. אז זה החדר, ספה ישרה, הקייזר תלוי על הקיר, צרפתי במכנסיים אדומים מגיש לו את החרב, אני נכנע. "מה אתה רוצה פה, פראנץ? אתה משוגע או מה". "אני יושב". נכנעתי, הקייזר מגיש את החרב, הקייזר חייב להחזיר לו את החרב, ככה זה בעולם. "שמע, אם אתה לא מסתלק, אני צועקת הצילו, אני קוראת לעזרה". "אבל למה?" בּוּמבּידיבּוּם, רצתי כל-כך רחוק, אני כבר כאן, אני יושב. "הם כבר שיחררו אותך?" "כן. גמרתי".

    והוא תוקע בה עיניים וקם: "בגלל שהם שיחררו אותי, אני כאן. בטח שהם שיחררו אותי, אבל איך". איך, הוא רוצה לספר, אבל במקום זה הוא לועס את הסיבים על הלשון, החצוצרה נשברה, הכל נגמר, והוא רועד ולא יכול ליילל ומחפש במבטו את ידה. "מה אתה רוצה בנאדם, קרה משהו?"

    יש הרים שעומדים כבר אלפי שנים, שתמיד עמדו, וצבאות עם תותחים חלפו עליהם, יש איים, ובהם אנשים, מלאים עד אפס מקום, הכול חזק, עסקים מבוססים, בנקים, תעשייה, ריקודים, מועדוני לילה, יבוא, יצוא, בעיה חברתית, ויום אחד הולך הכול: דררררר, דרררררר, לא מספינות מלחמה, אלא מעצמו זה מתחיל לקפץ – מלמטה. האדמה קופצת קפיצה, זָמיר, זמיר, מה יפה קולך, האוניות עפות לשמיים, הציפורים נופלות ארצה. "פראנץ, אני אצעק, אתה שומע, תעזוב אותי. תיכף יבוא קארל, קארל צריך לבוא כל רגע. גם עם אידה התחלת ככה".

    מה שווה אישה בין חברים? בית הדין לגירושין בלונדון פסק גירושין לטובת קפטן בייקון על סמך בגידת אשתו עם ידידו, קפטן פורבר, וקצב לו פיצוי בסך 750 פאונד. מסתבר שהקפטן לא העריך ביותר את אשתו הבוגדנית, שתתחתן בקרוב עם מאהבה.

    כן, יש הרים שכבר אלפי שנים רובצים להם בשקט, וצבאות עם תותחים ופילים חלפו עליהם, מה לעשות, אם פתאום הם יתחילו לקפץ כי מלמטה מתחיל להישמע: דרררר דררוּום. בואו לא נגיד כלום, בואו נעזוב את זה. מינה לא מצליחה לשחרר את ידה, ועיניו בעיניה. פרצוף גבר כזה חרוש פסים, עכשיו עוברת עליהם רכבת, תראו איך יוצא עשן, איך שזה נוסע, אקספרס ברלין/האמבורג-אלטוֹנה, 18:05 עד 21:35, שלוש שעות ושלושים דקות, אין מה לעשות, זרועות גבר כאלה עשויות ברזל, ברזל. אני אצעק הצילו. היא צעקה. היא כבר שוכבת על השטיח. לחיו הזיפית על לחיה, פיו מחפש אחר פיה, היא מפנה את ראשה. "פראנץ, אוי אלוהים, רחם עלי, פראנץ." והיא – היא ראתה נכון.

     

    עכשיו היא יודעת, היא אחותה של אידה, ככה היה מסתכל באידה לפעמים. אידה שוכבת בזרועותיו, זאת היא ששוכבת שם, לכן העיניים שלו עצומות ככה והוא נראה מאושר. וכבר אין המכות הנוראות, ואין שוטטות, וכבר אין בית-סוהר! כאן טרפטוב, פארק גן עדן, עם זיקוקי די-נור, כאן פגש אותה והביא אותה הביתה, את התופרת הקטנה, היא זכתה באגרטל בקליעה למטרה, בכניסה, עם המפתח שלה ביד, נשק לה בפעם הראשונה, היא עמדה על קצות האצבעות, נעלי בד היו לה, והמפתח נפל לו, ומאז לא יכול היה להשתחרר ממנה. זה אותו פראנץ ביברקופף הטוב מהימים ההם.

    ועכשיו הוא מריח אותה שוב, את הצוואר, העור אותו עור, אותו ריח מסחרר ממש, לאן זה יוביל. והיא, האחות, כמה מוזרה הרגשתה. היא מרגישה לפי הפנים שלו, מהשכיבה עליה, שהיא מוכרחה להיכנע, היא מתגוננת, אבל משהו כמו שינוי עובר עליה, פניה מאבדות את מתיחותם, זרועותיה כבר לא מצליחות להדוף אותו מעליה, פיה חסר אונים. האיש לא אומר דבר, היא מניחה מניחה מניחה מניחה לו את פיה, היא מתרככת כמו באמבטיה, תעשה בי מה שאתה רוצה, היא נמסה כמו מים, טוב, בוא כבר, אני יודעת הכול, גם אני קצת אוהבת אותך.

    קסם. רֶטֶט. דג הזהב מבזיק באגן. החדר מנצנץ, אין אַקרשטראסה, אין בית, אין כוח משיכה ולא כוח צנטריפוגאלי. הכול נעלם, טבע, נמס, הטיית הקרינה בשדה-הכוח של השמש, התיאוריה הקינטית של הגאזים, הפיכת החום לאנרגיה, התנודות החשמליות, תופעת ההשראה, צפיפות המתכות, הנוזלים, המוצקים האל-מתכתיים.

    היא שכבה על הרצפה, טילטלה את עצמה לימין ולשמאל. הוא צחק והתמתח. "נו, תחנקי אותי, אני לא אזוז, אם רק תצליחי". "מגיע לך, זה בטח". הוא התרומם על ארבעותיו, צחק, חג על מקומו מרוב אושר, עונג, מרוב התרוממות-הנפש. מה מריעות החצוצרות, הוּסארים החוצה, הללויה! פראנץ ביברקופף חזר! פראנץ משוחרר! פראנץ ביברקופף חופשי! את המכנסיים משך למעלה, קופץ מרגל לרגל. היא התיישבה על כסא, רצתה ליילל: "אני אספר לבעלי, אני אספר לקארל, היו צריכים להשאיר אותך שם עוד ארבע שנים". "ספרי לו, מינה, תמיד צריך לספר". "זה גם מה שאני יעשה. תיכף אני קוראת לשוטר". "מינה, מינה'לה, תירגעי כבר, אני כל-כך שמח. אני שוב בנאדם, מינה'לה". "בחיי שאתה משוגע, הם באמת דפקו לך משהו בראש שם, בטֶגֶל". "אין לך משהו לשתות? קנקן קפה או משהו". "ומי ישלם לי בעד הסינור, תסתכל בעצמך, ממש סמרטוט". "קדימה פראנץ! קדימה פראנץ! פראנץ שוב בחיים, פראנץ שוב כאן!" "קח את הכובע שלך ותסתלק מפה. אם הוא יפגוש אותך ואני עם פנס בעין. ושלא תראה את עצמך שוב". "להת', מינה".

     

    אבל למחרת בבוקר שוב בא, עם חבילה קטנה. היא לא רצתה לפתוח לו את הדלת, הוא דחף את רגלו בין הדלת למשקוף. היא לחשה מן החריץ: "אתה צריך ללכת לדרכך, בחייך, הרי אמרתי לך". "מינה, זה רק הסינורים". "מה עם הסינורים". "את צריכה לבחור לך כמה." את החפצים הגנובים שלך אתה יכול לשמור לעצמך". "לא גנובים, תפתחי כבר". "בחייך השכנים יראו אותך. לך מכאן". "תפתחי לי, מינה".

     

    והיא פתחה, הוא זרק את החבילה לחדר, וכיוון שהיא לא רצתה להיכנס לשם ועמדה עם המטאטא ביד, קיפץ בחדר לבדו. "אני מאושר, מינה, כל היום אני מאושר. חלמתי עלייך בלילה".


    ---


    'ברלין, אלכסנדרפלאץ' מאת אלפרד דבלין, מגרמנית: ניצה בן-ארי, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2004 (חידוש מהדורה משנת 1987).
    © כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.

    לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>

     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה