שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים

    תאומים סיאמים
    בני ברבש

    'המפץ הקטן' ו'מיי פירסט סוני' באו לעולם כרוכים ומעורבבים זה בזה. כמו בלידת תאומים סיאמים, קורה שאחד משני האחים מת בניתוח ההפרדה, וזה אולי מה שקרה אז ל'מפץ הקטן' כאשר הופרד ממנו 'מיי פירסט סוני'.

     

    טרם כתיבת 'מיי פירסט סוני' נקלעתי לאחת התקופות הקשות בחיי. החלמתי מתאונת דרכים שקטעה באבחה אלף ואחת תכניות. הראש התרוקן. הרעיונות שרחשו בו לפני התאונה התנפצו לרסיסים יחד עם הגוף והרוח. דכדוך כבד ירד עלי. כנראה לעולם לא אכתוב יותר, חשבתי אז. ישבתי שעות מול מסך המחשב ובהיתי בו. לפעמים הקלדתי אותה מלה עשרות ומאות פעמים. התמכרתי למשחקי מחשב מכאניים כמו 'הנסיך' ו'פקמן', שהחמירו את הקטטוניה וצימקו באופן מדאיג את האונות הטמפוראלית והפרונטאלית במוחי.

     

    הרצתי קלטות וידאו מהסוף להתחלה ועקבתי בפליאה כיצד מופרים חוקי התרמודינמיקה: תילי חורבות קמים מרבצם, ובית שפוצץ מתרומם מתוך הריסותיו ובולע לתוך שלמותו המשתקמת את פטריית ההדף שריסקה אותו. רסיסי זכוכית מנופצת מתלכדים לספל הממריא אל תוך היד שהשליכה אותם. הדם מטפטף חזרה למקורו, נספג בפצע הנמוג אל תוך רקמת הבשר המתאחה. בעודי בוהה במסעם המהופך של הדברים, מן התוצאה אל הסיבה שחוללה אותם, הירהרתי בתוגה בחוסר האפשרות להריץ את החיים לאחור וכך להגיע אל צומתי ההחמצה ולהימנע מן הטעויות שהובילו אותי אל המבויים הסתומים.

     

    מה אני יכול לכתוב? חזרתי ושאלתי את עצמי בחרדה, והרגשתי שאין בתוכי אף אחד שיכול לענות על השאלה. איך בכלל מתחילים לכתוב משהו? מאיפה אמור לצוץ הרעיון המכונן? מה לעשות עם כל המילים הטעונות המתרוצצות בתוכי, עם שברי המשפטים שאינם מתחברים לכלל פסקאות בעלות משמעות? תהיתי סביב איזה ציר בכלל אפשר לגבש את רסיסי התמונות שריצדו מול עיני, אך כל מה שהרגשתי היה ריקנות עצומה, שחורה, ונטולת מרכז גרוויטציוני.

     

    כתיבה היא עיסוק נבזי ובוגדני. גם אם רכשת ניסיון ומיומנות, לעולם אינך משיג שליטה במנגנונים שמבשילים את הרעיונות ההיוליים.

     

    לילה אחד התעוררתי כשלנגד עיני מרצדת תמונה חדה וברורה של משפחה היושבת לאכול ארוחת בוקר. אינני יודע עליהם כלום, ואני עוקב אחרי החיזיון בסקרנות מסוימת. אבא, אמא, שני בנים וילדה קטנה. הבן האמצעי מחזיק על ברכיו טייפ קטן אדום ומקליט את חילופי הדברים. זהו טייפ ילדים הממותג בשם  my first sony. כזה בדיוק היה לבני הבכור כשהיה ילד קטן. עוד לא ברור לי למה ואת מה הוא מקליט. אני עדיין לא מכיר אותו. את האחרים, שבינתיים נעדרים סממנים ספציפיים, אני מכיר עוד פחות. אולי גם לא אזכה להכיר אותם. אולי זו עוד תמונה שמתגבשת לרגע בתוך הראש, וכשאשוב להירדם היא תימוג חזרה אל האין. בינתיים הם אתי. האבא והבן מזכירים לי את עצמי. כמו הילד המקליט גם אני ילד סנדוויץ', וכמוהו הייתי שמנמן, רופס, מכונס בעצמי וצופה מן הצד בהתרחשויות. הם מקשיבים בסקרנות לאבא המספר בחיוך ממזרי איזו מעשייה משעשעת. תוך כדי דיבור הוא מכניס לפיו זיתים, מוצץ את לשדם ומניח את החרצנים בצלחת. לפתע נתקע בגרונו אחד החרצנים. הוא משתנק, פניו מאדימות, שיעול מרוסק מרעיד את גופו והוא נראה כמי שעומד להיחנק. הילדים עוקבים אחריו בחרדה, האמא מתרוממת במהירות ממקומה ומתחילה לחבוט במרץ על גבו. בשלב מסוים נפרץ הסכר החוסם את הקנה והאבא נוטל מלוא הריאות אוויר. "בלעת את החרצן?" שואלת האמא, והאבא הלוגם מים מהנהן ומסדיר את נשימתו.

     

    משום-מה, החרצן שכמעט הרג את האבא לוכד את סקרנותי. אני מנסה לחשוב מה קרה לו. אני נחלץ מן המיטה, ניגש למחשב ומתחיל לרקוח לעצמי סיפור המבוסס על החרצן הנעלם. זה יכול להיות יופי של סיפור לילדים, אני חושב לעצמי. אמנם  סיפור לגיל הרך לא היה משאת נפשי, אבל אולי זה יהיה הטריגר שיחלץ אותי מן המשבר.

     

    החרצן, כך מסתבר לי אחרי עיון בתרשימים אנטומיים של מערכת הנשימה, הגיע בדרך עלומה אל מערות האף והאוזניים, ושם החל לנבוט. כמה ימים לאחר האירוע המצער שבו כמעט נחנק, בשעת גילוח, כאשר הפנה האב את צדודיתו אל המראה לבדוק שמא הגיע הזמן לנכש את אניצי השיער שבזמן האחרון החלו לצמוח מתוך אוזנו – הבחין בכמה עלעלי זית בהירים הבוקעים ממנה. כשניסה לעקור אותם הסתבר לו שהם נטועים עמוק בתוך מחילת האוזן המפותלת.

     

    מומחי האף-אוזן-גרון שהוא אץ אליהם עומדים חסרי אונים מול התופעה. גם לגננים, שתלנים, חקלאים ואגרונומים למיניהם אין עצה כיצד לשרש את הרעה.

     

    כך מתחילה המשפחה לנהל את חייה בצל האירוע הפנטסטי, והילד הקטן מתעד את קורותיה.

     

    שפע של רעיונות הזויים החלו להציף אותי בשלב הזה, אבל התרחש גם משהו נוסף:

     

    תהליך ההיכרות של סופר עם ברואיו אינו פשוט. לא מדובר בהענקת שם, חזות, מניירות, סגנון, פעולה ואופי. אלה הם רק הקרום החיצוני של הדמות, והסופר רוצה להגיע אל הליבה, להבקיע אל הרבדים הכמוסים שבהם טמונים החלומות, התקוות, ההזיות, השקרים, הכמיהות והגעגועים. עליו להכיר את הביוגראפיה הגלויה והסמויה של הדמות ולהעניק לה נפח ועומק. אם הוא מצליח במלאכתו – מוּפַחת רוח חיים בגולם הווירטואלי, וניצוץ נדלק במבטו. בשלב כזה כבר אי-אפשר לעשות בדמות כחומר ביד היוצר, משום שהיא מפתחת רצון ואופי המוליכים את העט של הכותב אל מחוז חפצה. כעת אתה משרתה של הדמות, ולא האדון שלה.

     

    כשהתרחש התהליך הנסי הזה התחלתי לנטוש בהדרגה את הפנטסיה שהולידה את המשפחה, לטובת מה שהתגבש בסופו של דבר לרומאן 'מיי פירסט סוני'. אבל חרצן הזית לא נעלם. הוא התחפר לו במעבה תודעתי וחיכה לתנאי נביטה טובים יותר.

     

    זה קרה בוקר אחד לפני שנה בערך. כאשר התגלחתי היה נדמה לי שאני מזהה עלה ירקרק מפציע מתוך האוזן שלי. הבנתי את הרמז והתיישבתי להשלים את המלאכה שנזנחה לפני שנים.


    פורסם ב-1.6.09

    'המפץ הקטן' ו'מיי פירסט סוני'
    מאת בני ברבש.





    חיפוש טורים 





    רשימת הטורים הקודמים:

    לפרגן לתל-אביב רק ביידיש
    מנחם פרי
    הצד הבהיר של האפלה
    שיחות עם אן אנרייט

    עובר ושב 3: הרהור על הכשירות הסיפורית של פרקליט המדינה
    מנחם פרי

    אירוניה ומוסיקה
    שלמה גרודזנסקי

    איך גיליתי את מילנה אגוס
    מרים שוסטרמן

    לידידי השחקנים
    חנוך לוין

    עובר ושב 2: הישראלית של צוקרמן, העברית של עגנון
    מנחם פרי

    פגישה נוספת
    יניב איצקוביץ'
    ביופסיה לילדות
    עדנה נוי
    אוהב אנתולוגיות 
    משה רון
    עובר ושב 1: זנדבנק, לאור והולנדר על 'כל השירים'
    מנחם פרי
    בדידותה של אמריקה הלטינית בישראל
    אורי פרויס
    חשבון-הנפש הגברי
    איימן סיכסק
    פורטוגזי לסירוגין
    ערכה ותירגמה: תמר פלג
    לא לכתוב ולהישאר בחיים
    רווה שגיא
    מסע בכתב רוח
    מנחם פרי
    "עושה לו להתנחם כנפיים" – על שתי ציפורים של יאיר הורביץ
    טל ניצן
    לא היה זה אושר, אף לא חיים...
    אילת נגב
    סיפורי טיפולים
    מרדכי גלדמן
    ביקורת בורחת מספר
    מנחם פרי
    העיר הנסתרת
    לידיה ז'ורז'
    ועוד - - -
    כל הטורים האישיים >>>

    למשלוח תגובות הקליקו כאןנשמח לפרסם כל תגובה עניינית ובטעם טוב, בהתאם לשיקול דעתנו.

     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה