שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים

    המראה והמדוזה: על בדיה ומציאות ב'נוטות החסד'
    ניר רצ'קובסקי 

    ניר רצ'קובסקי הוא המתרגם המהולל של 'נוטות החסד' מאת ג'ונתן ליטל (כנרת זמורה-ביתן, 2008) – וידויו הדמיוני של קצין האס-אס מקס אואה, אשר רואה את עצמו כאדם רגיל שנקלע לנסיבות בלתי-רגילות. בעקבות תרגום זה הזמינה הספריה החדשה את רצ'קובסקי לערוך במסגרתה סדרת תרגומים מן הספרות הצרפתית. הרשימה, המבקשת להבין את סיבותיה של התגובה הסוערת שמעורר הספר, מבוססת על הרצאה שנתן רצ'קובסקי בסינמטק תל-אביב בינואר 2009.  

    'נוטות החסד' עורר מיד עם הופעתו בצרפת דיון סוער, שהתחדש בכל לשון שהספר תורגם אליה. אפשר לתמצת אותו בשאלה: האם זו ספרות מופת, או תועבה? בשולי הדיון האתי התנהלו גם דיון היסטורי, שתמציתו בשאלה "מדויק או לא מדויק", ודיון ספרותי שהתמקד בתפר המיוחד-במינו בין בדיה למציאות – התפר שמחזיק יחד את כל הרומאן השאפתני הזה. אנסה לעשות כאן תרגיל מחשבתי קטן, שיקשור את שלושת הדיונים הללו ויראה ששאלת הבדיה והמציאות היא גם לב לבו של הוויכוח המוסרי על הספר.

    אבל ראשית, להיסטוריה: כן, זה מדויק. מדויק להחריד. היסטוריונים בדקו את התחקיר של ג'ונתן ליטל בשבע עיניים והם מסכימים שכמעט אין בספר טעויות עובדתיות; גם התזות השונות שעולות ממנו הן כולן תזות מוכרות בחקר השואה; במישור הזה ליטל לא המציא דבר. אלא שליטל לא הסתפק בנאמנות למציאות ההיסטורית, הוא דבק בה באופן אובססיבי ממש. גם במקומות שבהם אין לכאורה כל צורך להיות מדויק, בסצנות שאין כל סיבה לא להמציא מן הדמיון, ואפילו בתיאורי אנשים או נוף שנראים לנו סתמיים לגמרי, חיפוש מדוקדק מעלה שליטל מתבסס על פיסת מציאות כלשהי, תצלום, מסמך, הקלטה, עדות. עד כדי כך שרוב הספר – כל מה שאינו נוגע לחייו האישיים של גיבורו מקס אואה – נדמה פחות ככתיבה ספרותית ויותר כמלאכתו של מטורף, שמרכיב סיפור מקולאז' של גזירי עיתונים.

    אפשר כמובן לייחס את ההתעקשות הזו לאישיות האובססיבית של ג'ונתן ליטל, אבל יש לה גם תפקיד מהותי ברומאן. היא נותנת לסיפור תחושת מוצקות מיוחדת במינה. המקורות אינם צריכים להיות מוזכרים במפורש, הם לא מטמון שהקורא או הפרשן אמורים לגלות, הם שם פשוט כדי לחזק את הטקסט, כמו קורות הברזל שמסתתרות בבטון.


    תרגיל מחשבתי
    ובאמת, הטקסט של ליטל נשמע מאוד אמיתי. באופן מוזר, עם כל ההפרזה שיש בו הוא לא נראה מומצא. ועכשיו – לתרגיל המחשבתי: מה אם 'נוטות החסד' אכן היה טקסט אמיתי? מה אם באמת היה יומנו של קצין נאצי לשעבר, בעל כישרון ספרותי ועניין במוזיקה ובהיסטוריה, שאחרי המלחמה הזדקן בנחת בזהות בדויה, ועם מותו התגלו במגירת שולחנו המחברות הללו? אם חושבים על זה, זה בכלל לא מופרך. חוץ מכמה דמויות משנה קומיקסיות-למחצה, כמו מנדלברוד השמן ולילנד הרזה שמושכים בחוטי הרייך, אין בספר שום דבר שלא היה יכול להתרחש במציאות; בהחלט אפשר – גם אם לא הכי סביר – לדמיין קצין נאצי שהקריירה שלו מתחילה במחלקה המשפטית של הס"ס, ממשיכה באיינזצגרופן, עוברת בסטלינגרד ומסתיימת במנהלת מחנות הריכוז. ובאשר לסטיות שלו, כמו שאומר מקס אואה עצמו בפתיחה, למה שלקצין ס"ס לא יהיו סטיות?

    אז הבה נדמיין מין 'סוויטה צרפתית' מפלצתית שכזאת: יצירת מופת שהתגלתה במגירה אחרי שישים שנה, זיכרונותיו של אוברשטורמבאנפיהרר מקס אואה. אני שואל את עצמי: האם הייתי מסוגל לתרגם אז את הספר הזה? בדיוק כמו שהוא, מלה במלה, אבל אמיתי? ודאי שלא. האם הייתם מסוגלים לקרוא אותו? אני חושב שגם כאן התשובה היא לא. זאת היתה, בלי ספק, תועבה, ככול שתועבה יכולה להיות. כלומר, עצם העובדה שמדובר בבדיה היא תנאי מוסרי לקריאת הספר הזה, קל וחומר לכתיבתו.

    אלא שמאחר שליטל עשה עבודה טובה כל כך, והכל "מחוזק" בקורות של מציאות, קל מאוד להתבלבל ולשכוח שמדובר בבדיה. זה המקור לתחושת-הבטן הראשונית שיש לרוב האנשים נגד הספר, וזה הפח שבו נפלו רוב המבקרים, בארץ ובעולם, שראו ב'נוטות החסד' תועבה: הם בלבלו בין הסופר למסַפר, שכחו שלא באמת קצין ס"ס מקס הוא שמדבר אליהם. שוב ושוב מוצאים בביקורות האלה גלישה לא מודעת מליטל לאואה, מן היהודי האמריקני לגרמני הנאצי, וזה מובן לגמרי, גם לי זה קרה לא פעם תוך כדי עבודת התרגום, ואלה באמת היו הרגעים שהשלכתי את הספר מידי בתיעוב.


    מה כל-כך נורא?
    אבל למה בעצם התיעוב הזה? מה היה כל כך נורא אם אכן היו אלה זיכרונותיו של מקס אואה? כשאנו מנסים לפרק את התחושה שלנו לגורמים, אנו מגלים שבעצם היא לא כל כך ברורה. מה היה מפריע לנו? האם העניין הוא שאנחנו לא מוכנים לשמוע את דברי השטנה של הצורר, כמו שאנחנו לא מתרגמים את 'מיין-קמפף'? אבל אואה אינו אומר דברי שטנה, לכל היותר מצטט פה ושם דברי שטנה של אחרים כמו אייכמן והימלר, שממילא מוכרים לנו. הוא אפילו סולד מהשמדת היהודים. ואולי אנחנו לא מוכנים שמישהו ילעג לזכר הקורבנות, יטנף ויוזיל אותם? אבל אואה לא לועג להם, כל הרפש שבספר נוגע לגרמנים, אף פעם לא ליהודים, שבכלל לא קיימים בו כסובייקטים. האם אנו לא מוכנים לשמוע על הסטיות המיניות של איזה נאצי? אבל מה אכפת לנו שהתליין מוצג במערומיו ובעליבותו המוסרית? ובכלל, מה זה קצת גילוי עריות אחרי באבי יאר? נניח שמקס אואה אכן היה אדם שחי במציאות ולקח חלק בהוצאתם להורג של רבבות גברים, נשים וילדים – מה זה משנה אם הוא גם שכב עם אחותו?

    ואולי אנחנו בכלל לא רוצים לשמוע נאצים מדברים. אבל אנחנו כן מוכנים, אם זה תורם להבנת ההיסטוריה. אנחנו כן קוראים את זיכרונותיו של רודולף הס, מפקד אושוויץ. בספרים מסוג זה הנאצי מעיד, מדווח, מספר את הגירסה שלו, אם באדישות ואם בחרטה, אבל הוא עצמו לא שם, ואם הוא חושף את עצמו זה רק בתור "סתם אדם", פקיד שחי חיי משפחה רגילים ומשעממים. לעומת זאת את 'נוטות החסד', אם אכן היה יומן אמיתי של קצין נאצי, איש לא היה מסוגל לקרוא חוץ מפסיכיאטרים או שאר אנשי מקצוע. את זיכרונותיו של רודולף הס כן, את זיכרונותיו של מקס אואה לא.

    ההבדל הוא בחשיפה של נפש התליין. לא אין-נפש, לא הנפש הביורוקרטית שעולה מהפרוטוקולים של משפט אייכמן – גם אם רוב הנאצים אכן היו כאלה, זה לא משנה – אלא נפש אפלה של אדם חושב, בעל רגשות, בעל יצרים; של אדם שאנחנו עלולים, בסופו של דבר, עם כל התיעוב, לחוש כלפיו איזו אמפתיה. זה הדבר שאנחנו מסרבים לו. זה הדבר שאנחנו מוכנים לקבל רק כבדיה. תליין כזה, שיש לו מה להגיד על הנפש האפלה שלו, אסור שקולו יישמע. באותו אופן לא היינו מוכנים לשמוע, להוציא לאור, לקנות ולקרוא את וידויו של רוצח סדרתי או אנס ילדים. ספר על רוצח סדרתי, כן, בוודאי. חניבעל לקטר, אין בעיה. אבל כמו יגאל עמיר, אסור שקולו של הרוצח האמיתי יישמע. האוזניים שלנו לא מסוגלות לשמוע אותו. את זה מותר לשחזר רק בכלי שני, בסיפורת, בבדיה. זה גם מה שהיה לי קשה נפשית כמתרגם – לשחזר את הקול הזה פעם נוספת, בעברית, ובעצם לדבר אותו מחדש.

    מצד אחד ליטל נותן לנו סיפור אמיתי ככל האפשר, נצמד ככל האפשר למציאות. מצד שני – אנחנו יודעים שהוא בדיה, ורק בזכות זה אנחנו יכולים לשמוע אותו. ברוח 'נוטות החסד', אסיים באנלוגיה מן המיתולוגיה היוונית. נפשו של מקס אואה מזכירה לי את הגורגונה מדוזה, שפרסאוס צריך להרוג. מי שמביט בה ישירות, הופך לאבן. רק כשמביטים בה דרך הראי, כמו שפרסאוס הסתכל על מדוזה, אפשר לראות ולשרוד, ואז להרוג אותה. הראי של הבדיה, שג'ונתן ליטל אוחז בידו, הוא הדרך היחידה להביט בתועבה ולהפוך אותה ליצירת מופת.

     

    *

    פורסם ב-.1.1.10





    חיפוש טורים 





    רשימת הטורים הקודמים:

    אל הארץ המובטחת
    רנה ליטוין

    המסע בעקבות סאראמאגו 
    מרים רינגל

    השטעקשיך של ביאליק
    שלום-עליכם (מיידיש: מנחם פרי)

    כדי לספר את החיים עלינו להמציא אותם: ריאיון עם אלנה פרנטה
    אלון אלטרס

    אבות בכיסוי שלונסקי: על אבות ישורון וסימן קריאה
    מנחם פרי

    "אולי זו לא עברית": על אבות ישורון
    לילך לחמן

    האהבות של טוני מוריסון

    אלינוער ברגר, תמר פלג

    והנה גם חנוך לוין: במלאת עשור למותו 
    מנחם פרי
    הבית ברחוב גראבשן
    אבנר הולצמן
    "אם לא יעלה יפה, אולי אתלה את עצמי" 
    רועי חן
    תאומים סיאמים
    בני ברבש
    לפרגן לתל-אביב רק ביידיש
    מנחם פרי
    הצד הבהיר של האפלה
    שיחות עם אן אנרייט

    עובר ושב 3: הרהור על הכשירות הסיפורית של פרקליט המדינה
    מנחם פרי

    אירוניה ומוסיקה
    שלמה גרודזנסקי

    איך גיליתי את מילנה אגוס
    מרים שוסטרמן

    לידידי השחקנים
    חנוך לוין

    עובר ושב 2: הישראלית של צוקרמן, העברית של עגנון
    מנחם פרי

    פגישה נוספת
    יניב איצקוביץ'
    ביופסיה לילדות
    עדנה נוי
    ועוד - - -
    כל הטורים האישיים >>>

    למשלוח תגובות הקליקו כאןנשמח לפרסם כל תגובה עניינית ובטעם טוב, בהתאם לשיקול דעתנו.

    יפעת סולל: בעיני המחויבות ההיסטורית והדבקות האובססיווית בעובדות הן המרכיבים החזקים ב'נוטות החסד'. יש בו אפילו רגעים שבהם ניתן לראות את אבסורד המלחמה, במובן האוניברסאלי ביותר. הדמות שיצר ליטל מנסה להיצמד לתיאור העובדתי של עצמה באותה אובססיוויות – בתיאורים פיזיים שמטרתם ליצור תחושת גועל אצל הקורא – כאשר המרכיב הנפשי נותר חלקי מאד, ללא יצירת הזדהות.

    בעת קריאת הספר חשתי כי המרכיבים הסוטים בדמותו של אואה פשוט מיותרים. לא מעניין אותי שהוא שכב עם אחותו ושהיא אהבתו היחידה, לא מעניין שהוא הרג את אמו ובעלה וממש לא מעניין מה בדיוק הוא עשה שם בבית בסוף. הוא, באופן אישי, פשוט לא מעניין. לעומת זאת נורא מעניינים התיאורים שלו כמי שעובר בתוך האירועים ההיסטוריים, ספק צופה, ספק משתתף. כפי שהזיכרונות של רודולף הס מרתקים עוד יותר.

    בשנים האחרונות התפרסמו מספר ספרים שעניינם הגרמנים הנורמטיביים, שמהווים את רוב האוכלוסייה והתגלגלו אל העשייה הנאצית לא מרצון אך גם ללא מחאה, ומנסים לחיות בתוכה הכי טוב שהם יכולים. אואה, לו היה אדם רגיל, היה מספיק לחלוטין להחזיק את הספר, וזה אולי היה זוכה לביקורת רבה עוד יותר – באשר ודאי קל לנו יותר להתמודד עם נאצי, שברמה האישית ביותר הוא גם סוטה וגם רוצח.

    יעקב לוטן: קראתי בעיון את הטור של המתרגם המעולה ניר רצ'בסקי וההסבר שלו לגבי דמותו של מקס. בחלקו ההסבר עושה לי סדר, מדוע נזקק הסופר לדמות דמיונית כדי להציב אותה בצמתים היסטוריים אמיתיים, בחלקו האחר הצגת הנפש המעוותת של מקס הקצין הנאצי, פוגמת קשות במסר החשוב שכמעט כל הגרמנים המעורבים במנגנון ההשמדה הענק אם כחיילים או אזרחים, היו אנשים רגילים ונורמליים שבצעו את תרומתם להשמדת עם, כחלק ממחויבותם למשטר הנאצי ובעיקר כמחויבותם למסורת והמשמעת הלאומיים הגרמניים.

    הידיעה שהמאורעות ההיסטוריים המתוארים בעלילת הספר, בדוקים ומדויקים באופן מוחלט, מחזקת את ההבנה שלי שמכונת ההשמדה הנאצית לא יכלה לתפקד במשך אותן שנות המלחמה, מבלי שכמעט כל שדרות העם הגרמני יהיו מודעים לה. מאות אלפי חיילים וקצינים היו בממשק המידי לפעולות הריכוז והלוגיסטיקה בדרך אל מכונת ההשמדה הפיזית. המע' הביורוקרטית בגוף המדינה הנאצית הפעילה גם היא מאות אלפי אזרחים שתחזקו את מכונת ההשמדה. ההתחמקות של גורמים רשמיים במדינה הדמוקרטית הגרמנית שאחרי המלחמה ע"י אמירות "לא ידענו..." היא שקר וכזב שהתאים גם להתנהגות ממשלות ישראל. כל הקצינים המתוארים בספר הם בעלי תוארי דוקטור בתחומים שונים, תוך כדי הפעלת מכונת הרצח התעשיתי יש להם זמן למחקרי עומק מלומדים בלשניים ואחרים כדי לקבוע איזו אוכלוסיה "מתאימה" להשמדה.

    סיכומו של דבר, ספר מדהים בעוצמתו התאורית של תקופה שחורה בהיסטוריה האנושית ובהתנהגות של פרטיה.
     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה