שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים

    ביופסיה ליַלדוּת
    עדנה נוי

    אי-שם, בילדותי המוקדמת, בחסות תודעה שלא בַּשלה דיה כדי להוליך קו נסיבתי בין אירועים לתוצאות, נרשם המעמד שצפניו המתינו שנים ארוכות לפענוחם. וכשהתפענחו, בקעה גם תובנה. וכשהתובנה הזו נטמעה בהכרה, נולדה האבחנה: אכן היה זה רגע-מכונן-ראשון.

    התגוררנו במושב בן-שמן כשהורי הושיבו את בתם מול אלבום התמונות המשפחתי, האדום, שתבליט נחושת של מגדל דוד מרוקע על כריכתו, והזמינו אותה למשחק של ניחושים. אמי דיברה ראשונה. היא הניחה לפני תמונת כלולות, ובהצביעה על גבר הדור וחגיגי שניצב שופע-תלתלים לצד כלתו, היא שאלה: "מי זה?" – "אבא", צהלתי בבטחה, והצטחקתי עד אליו לקבל את אישורו, כי הוא עמד במרחק-מה משתינו ונשען על הקיר, וחייך אלי בגאווה. עכשיו נחה אצבעה של אמי על ראשה עטור הפנינים של היפהפייה שהיתה שעונה על זרועו, אבל אני, שכבר נעם לי טעם הניצחון, לא התאפקתי: "וזאתי – אמא!" יריתי לעברם את האבחנה. אמי נדה לי חרש ותיקנה אותי קלות: "לא, זאת לא אימא שלך. זאת היתה אשתו הראשונה של אבא, שמתה במלחמה. ואלה... " היא סובבה לעברי תמונה, אבל מבט עיניה נדבק לבעלה: "... הם הילדים של אבא". ואז לחשה לי את שם בתו, ואת שם בנו, ורק בסוף הפטירה: "גם הם מתו במלחמה". 
       
    בדקתי את הפנים של אבא שלי, הפעם בלי שום צהלה. לנגד עיני הילדה בת השלוש או ארבע שהייתי, התפשט מצחו הרבה מעבר לממדי ראשו והתמזג עם הקיר הלבן. 
       
    "ואז אבא פגש את אמא", פשפשו אצבעות אמי בין התמונות, "והם התחתנו, ונולדה להם ילדה. לא את!" נזעקה לסכל את  הטעות, וכאן נשבר קולה. מיד זינק לעברנו אבא ופרש כף-יד אחת, גדולה ובוטחת, על כתפה. הוא שלף את תמונת אחותי ואמר לי את שמה, וסיכם במלה את סיבת מותה, ממחלה, בגיל תשעה חודשים.
       
    לפתע התנוצצו פני שניהם. בזה אחר זה התנפצו קולותיהם, קודם זה על זה ואחר-כך גם עלי: "אבל אז עלינו ארצה, ואת נולדת לנו כאן, בארץ החדשה, את. ומאז החיים שלנו לא אותו דבר. כי את הדבר הכי יקר והכי חשוב לנו בעולם". בתחרות שהנצה ביניהם, מי ימהר לתפוס חיבוק ומי יצליח להטביע גם נישוק, תם המעמד.

    מה מעט ידעתי על חיי הורי, וכמה התייסרתי על הדבר עוד בחייהם, וכמו ילדי שורדים אחרים, איך החריפה הסתלקותם את ייסורי. כי ברגע שנפטרו מן הנגע לעדכן את ילדתם בפרטיהם הביוגרפיים הבסיסיים, שוב לא נאמר דבר על מה שהיה. כל מצוקותיהם נכלאו בינם לבין עצמם, והחיים, על כל קשייהם, תפסו את מרכז הבמה: מאמצי ההסתגלות לחיים בארץ ודאגות הפרנסה, משברים ביחסים ותאונת עבודה ובריאות לקויה ומחלות. בטרם מלאו לי אחת-עשרה הספקנו להחליף שמונה מקומות מגורים, ובכל פעם שנדרשתי להיטמע בחבורת ילדים חדשה, שלפתי את הקלף המנצח של חיי. הייתי מזמינה אלי הביתה את הילדה שחפצתי ביקרה, ושם הייתי עורכת לה את הצגת האלבום האדום. הורי ידעו ולא מנעו, והקפידו רק על בקשה אחת: שאחזיר את האלבום למקומו אחרי השימוש. היה לנו בית מסודר.
       
    כשהתבגרתי האיר משחק הניחושים מבן-שמן את רגעי התייסרותי כמגדלור. שבתי ושיחזרתי אותו לפרטיו, איך הובילה אמי את המהלכים כשהיה מדובר באבי, והוא, איך מראש ידע לתפוס לעצמו מחסה על קיר של חדר פשוט. וכשעלו שמות הנספים ותמונותיהם החליפו יד, איך ניטרה אימי את שלומו מעמדת המשחק שלנו – הספה – ואיך ויסתה את רגשותיו באמצעות מבע עיניה בלבד. וכשהגיעה לסיפור ילדתם המשותפת והשתנקה, איך מיהר הוא לעמדת הפיקוד. ואיך גוננו זה על זה, ובאיזו זריזות החליפו תפקידים, ואיך ידעו לספר את האמת  באיגוף כל הפרטים המחרידים. וכמה נרעשו מן-הסתם מעצם המעמד ובררו את המלים במומחיות, כשחזו את שאלותיה המפלילות של זאטוטה שמוות ומלחמה היו לה שפה זרה. וכמה פעמים החליטו ודחו עד שביצעו, ואילו חזרות ערכו בעוד-מועד לסכל כל טעות. בלי סוף הציקו לי השאלות: של מי היה הרעיון? ומי התעקש על מימושו? ולמה היה להם כל-כך חשוב לספר לי את קורותיהם דווקא אז? שורה של חיבוטי-נפש העלו מסקנה אחת ברורה: לא גילי הרך בשנים, ולא חפותי, אף לא תומתי לא מנעו בעדם, כשפסקו שבעצם אין דבר כזה, גיל מוקדם מדי לבן אנוש להתוודע אל עובדות חייו הבסיסיות. ובהתעקשותם להשמיע לי את הדברים מפיהם – כל כמה שהעובדות היו בלתי ניתנות להשגה – ולא באקראי, ולא חלילה מפיו של זר, אלא מפי ההורים האחראים והמסורים שהם היו, הם קידשו את מקומי ברצף ההיסטורי של ההתרחשויות.

    את דמותה של צ'ילאג ב'כל מי שאהבה' הבאתי לצורך זה ממש, בתור "הזר התורן" שתוקף את המשפחה הספרותית הקטנה שיצרתי, וגם כנגד אותו מכר אלמוני שנכנס אלינו הביתה ביום בהיר אחד בנעורי, הטיל בי מבט בודד וסינן לעבר הורי – "טוּדיוֹ?" (היא יודעת?) "בוודאי שהיא יודעת", ענה לו אבי ויצק בו את המבט של איך נראה לך, שאנחנו נעולל לילדה שלנו כזה דבר? ואת זיוה'לה הקטנה העברתי את המסלול "הקלאסי" – אם יש דבר כזה בכלל, שהרי כל סיפור נושא עמו את תוויו הייחודיים – כלומר, מסלול ההורים-הפליטים שבחרו לשתוק. 
       
    אבל צ'ילאג היא לא רק מנוע העלילה. היא היתה לי גם תבוסת הבורות וכיבוש הידיעה, וניצחון ההבנה עם ההשלמה, והקבלה, וההכלה. כי את מרב הפרטים על חיי הורי נאלצתי ללקט מספריות ומתיקים חסויים, וממכרים ובני משפחה בארץ ובחו"ל. ומה נחרדתי לגלות שבתום המלחמה, כששרידי משפחתנו נפוצו לארצות-הברית, לקנדה ולישראל, נלכדו הורי בתופת הקומוניסטית של מזרח -אירופה, ולקח להם עוד ארבע שנים וחצי לנטוש. החינוך הציוני-מוסדי שקיבלתי (כמו רובנו, גם אני תוצר די ממוצע של מערכת החינוך הישראלית) החל דוחק בצלעותי, ודרש ממני במפגיע לנער מן היסוד את שני הורי המתים, ולתקוע להם את המשפט המפורסם של דוקטור פיל: "What the hell were you thinking? ". אבל אז נחשפה בפני סיבת ההשתהות. אמי לא סיפרה לי מעולם על היריון-נפל שהסתיים בלידת עובר מת – עובדה שנתגלתה לי במסמכים הרפואיים בתיק הפיצויים שלה בארגון נכי הנאצים. עד היום, אגב, אינני יודעת מה קדם למה, היריון-הנפל או לידת אחותי. שני הריונות – גם אם לא שלמים – ושתי לידות, ואֶבֶל ראשון וניסיון התגברות, ולאחריו אֶבֶל שני וניסיון להחלמה, הם די-והותר אירועים לאכלס בהם ארבע וחצי שנים. בראש מעייניהם, אם כן, עמדה התשוקה לשקם את משפחתם, ולאחר סדרה של אסונות אישיים, ועם הקמת המדינה, הם זיהו בייסודה איתות ישיר מגבוה לגאולתם. אז גנבו את הגבול ויצאו לדרך. תגמול כפול על פועלם הם קיבלו עם התאזרחותם במולדתם החדשה, וכפי שהתרגשו לספר לי במעמד בן-שמן, הגמול המלא הוענק להם רק עם הולדת בתם, שנה בלבד לאחר הגעתם.

    בהדרגה הסתבר לי למה הם היו מחויבים: לחזון הצדק המוחלט, היהודי והאנושי, הלאומי והאוניברסלי כאחד, חזון שלנגד עיניהם התפרט כולו למציאות, כשבתם משמשת נציגתו כשם שהיא מימושו. ולמה היתה נתונה מסירותם: לירושתי, שתהיה לגמרי אחרת, כי לי מלכות שמים עלי אדמות, ורק להם –  הייסורים. לי העברית החדשה, המתפצפצת בעוז ומתפצחת באוזן, ולהם התענית. יום-יום התעורר ביתנו לרעש דחפורים ולשאונם מחריש-האוזניים של בולדוזרים ושופלים שפינו ממנו את כל הייסורים, כדי שמי שלכבודה המאמץ תתרוצץ בגאון באור התכלת העזה, ותלקט מן השמש נמשים. ולא היינו יוצאי דופן במערכה הזאת, ובטח לא בודדים, כי היו לנו שותפים לרוב: משפחות-משפחות של ניצולים – שכנינו ומכרינו ובני משפחתנו – שהרי העם היהודי הוקם מחדש על רבבות כאלה סיפורים. ולפרקים, כשדחפור היה יוצא מכלל פעולה או בולדוזר שבק-חיים, והייסורים בביתנו לא היו מתפנים אלא נתקעים בין הכתלים ומחלחלים, או-אז התבלטה אפלוליות הפנים לעומת זיו החוץ, והחלוקה של מה עולץ ומואר ומה עכור ומיותר נעשתה ברורה מאליה, דיכוטומית.
       
    אירוע נוסף, קטנטן, (כמעט) חסר כל משמעות, הביא אותי אל הכתיבה. באחד הימים הניחו ילדַי קלטת של אחת ממסיבות הבר-מצווה במכשיר הווידאו, והחדר התמלא פתאום בקולם ובמראם של הורי. הטלטלתי לתוך התייפחות בלתי נשלטת. בחנתי את סליל-הסלוליט המתכלה, ושאלתי את עצמי: ואם יתקלקל או ייקרע, חלילה וחס, או ייגנב, או יישרף, אני, שאין לי אחים או אחיות – מי יערוב לי שהיו לי אי-פעם הורים? ומי יאמין שהייתה לי ילדוּת? וידעתי שצריך לכתוב.
       
    ב'חבלים' של חיים באר התאבלתי על אחי ואחותי למחצה – ילדיו של אבי – דרך בנותיה המנוחות של אמו של הסופר. בסיפורי העבדוּת האפרו-אמריקניים של טוני מוריסון קרסתי מול שואת יהדות אירופה. כי זו סגולתה של ספרות: היא פותחת לך צוהר אל עצמך. וזה מה שרציתי בשביל עצמי: להבין. וכשסוף-כל-סוף הבנתי, רציתי לספר את הסיפור. פרסתי פרוסה מילדותי המוקדמת – את שנת כניסתי לבית-הספר ועוד קצת, מלפנים ומאחור – וערכתי לה ביופסיה, כי מה שהיה שם, לשיטתי, יאבחן את המצב כולו, לאשורו. כך נולד הספר.


    פורסם ב-15.12.08

    'כל מי שאהבה' מאת עדנה נוי

     

     



    חיפוש טורים 





    רשימת הטורים הקודמים:

    אוהב אנתולוגיות 
    משה רון
    עובר ושב 1: זנדבנק, לאור והולנדר על 'כל השירים'
    מנחם פרי
    בדידותה של אמריקה הלטינית בישראל
    אורי פרויס
    חשבון-הנפש הגברי
    איימן סיכסק
    פורטוגזי לסירוגין
    ערכה ותירגמה: תמר פלג
    לא לכתוב ולהישאר בחיים
    רווה שגיא
    מסע בכתב רוח
    מנחם פרי
    "עושה לו להתנחם כנפיים" – על שתי ציפורים של יאיר הורביץ
    טל ניצן
    לא היה זה אושר, אף לא חיים...
    אילת נגב
    סיפורי טיפולים
    מרדכי גלדמן
    ביקורת בורחת מספר
    מנחם פרי
    העיר הנסתרת
    לידיה ז'ורז'
    חופשייה מהיסטוריה
    ריאיון עם אנה אנקוויסט
    מקום הטעם
    שרי גוטמן
    עכשיו, כשהספר נגמר
    דויד גרוסמן
    נולד אל הים: על היחסים שבין גיבור למספר
    אבירמה גולן
    הסיפורים שמאחורי 'סיפורי תל-אביב'
    יהודית קציר
    לתקן את החמצת האהבה: מ'אקלים הבית' עד 'זה הילד שלנו'
    אלון אלטרס
    הצמתים בחיי והספרות הרוסית
    רנה ליטוין
    הפטיש והסדן: על 'מות הזקן' מאת א.ב. יהושע
    עמוס עוז
    אומן הסבך
    ארי דה לוקה
    מבקרי השירה הלכו לים
    מנחם פרי
    הספר: התבוננות בתצלום של אבלארדו מורל
    דרור בורשטיין
    דולי שבה אל העמדה
    ג'ודי טל
    הספריות שלי – וידויו של ביבליופיל
    דורית אבוש

    מראובן פיינשמקר לאנה או – על כוחן של מלים
    אריאל להמן

    למה כתבתי את 'דולי סיטי'
    אורלי קסטל-בלום
    פרלמוטר, אבות, הלית
    מנחם פרי
    על ההר שבין השיר לכותבו ולקוראיו
    מרדכי גלדמן
    כאילו ספרות
    מנחם פרי
    כל הטורים האישיים >>>

    למשלוח תגובות הקליקו כאןנשמח לפרסם כל תגובה עניינית ובטעם טוב, בהתאם לשיקול דעתנו.

    בן: היתה לי הזכות להכיר את עדנה בשלבי סיום כתיבת הספר ובתקופת ההמתנה לתוצאות המאמצים שהיא השקיעה בפרסומו. מצאתי אדם נחוש, מלא תקווה, המאמין שספרו ראוי. הטור בשפתה המרהיבה והמדויקת מוכיח שנכון עשתה שלא הרפתה. הערצתי נתונה לה.

     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה